אנחנו האויבות הגדולות של עצמנונשים, בישראל ובעולם, ידועות ביכולות ניהול רב-תפקודיות וביכולת להפעיל איזון בין שיקול הדעת והרגישות הנחוצה בהנעת עובדים. בישראל שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים במרכזי קבלת ההחלטות הביא לאבדן כישרונות נדירים בשירות הציבורי.
אין הדבר נובע מהיעדר נשים מוכשרות במשק. מדובר בתוצאה ישירה של נורמה המקדשת את שיטת ה"חבר מביא חבר" מהצבא, לתפקידי ניהול בכירים וחברות בדירקטוריונים בחברות הממשלתיות והציבוריות.
המחוקק כבר ניסה להתמודד עם הסוגיה ב-1975. חוק החברות מ-1975, קבע חובת "ייצוג הולם לנשים", המהוות 51% מהאוכלוסייה, בדירקטוריונים של חברות ממשלתית וציבוריות. הגדרה נזילה זו התפרשה באופן יצירתי על-ידי מנהלים בעבר ובהווה. לאור האמור, קיבלה ממשלת ישראל החלטה ב-2007 הקובעת ייצוג שוויוני לנשים בדירקטוריונים אלו. החלטת הממשלה המבורכת, לא שמה סוף למחדל וייצוג הנשים בחברות הממשלתיות והציבוריות נותר סביב ה-30% בלבד.
לאור הזלזול בחוק ובהחלטת הממשלה בנושא ולאור הפרשנות היצירתית של אלו על-ידי מנהלים במגזר הציבורי כאמור, יזמתי הצעת חוק הקובעת ייצוג מינימאלי של 50% בכל דירקטוריון של חברה ציבורית או ממשלתית. הצעתי זו לא זכתה לתמיכת ועדת השרים לענייני חקיקה - 'מועדון הגברים הסגור' - שבחרה לשמר את ההגמוניה הגברית בטענה המופרכת כי "לא ניתן למצוא מספיק נשים איכותיות שיאיישו 50% מהדירקטוריונים".
למרות זאת, התעקשתי להעלות את הצעת החוק במליאת הכנסת, מתוך אמונה כי חברות הכנסת, לא תזנחנה את האחריות והחובה להוביל את מאבק הנשים לשוויון. רציתי להאמין כי הן תדענה לשים את מאבקי הקואליציה-אופוזיציה בצד, להתאחד עם צו מצפונן ולפעול נכונה למען הצעת החוק הצודקת והשוויונית אשר שמה סוף להפקרות ולזילות החוק והחלטות הממשלה מהעבר. אך טעיתי.
בעת ההצבעה על הצעת החוק התאדו להן חברות הכנסת מהקואליציה וחזרו אל המליאה רק בתום ההצבעה. ההצעה נפלה. לתומי האמנתי כי הממשלה שוביניסטית. הסתבר שבעייתנו מתחילה מבית. *
הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת קדימה
