עלייה בעניין הנדל"ני שמרכזת שכונה כזאת או אחרת היא עניין תקופתי, מחזורי במקרים רבים, תוצאת גאות ושפל כלכליים. המתווכים וכרישי הנדל"ן, שמסתובבים בחודשים האחרונים בסמטאות של ואדי סאליב בחיפה כשהם בוחנים את הבתים המתפוררים ומתווכחים על עלויות השימור, הם הביטוי הנראה לעין של המחזוריות הזו. כשהם מדברים על הקרבה למרכז העסקי של העיר, על השכנות לנמל ולים, ועל המחירים הנמוכים שהופכים את השכונה לדבר החם הבא, למאזין קשה שלא לדמיין בעיני רוחו את הרחובות המטופחים שיחליפו את ההזנחה, את משרדי עורכי הדין ורואי החשבון שיתמקמו בבתים הנטושים, ואת בתי הקפה האנינים שיפעלו תחת תקרות מקושתות.
לדיירים המקוריים של השכונה, השקפה קצת שונה ביחס להתעניינות הנדל"נית הזו. צחוק הגורל, הם אומרים, שחמישים שנה אחרי המהומות הראשונות שפרצו בישראל על רקע עדתי, גפרור שהצית מחאה שהפכה לסוגיה מרכזית בתולדות המדינה במשך שלושה עשורים לפחות, סמל האפליה המזרחית יהפוך לשכונה שתקרוץ לאליטות.
אתמול (יום רביעי) מלאו חמישים שנה למהומות בוואדי סאליב. הדיון האקדמי בשאלת התפקיד שמילאו המהומות במאבק נגד אפליית המזרחים בישראל, בהשפעתן על תנועות כמו הפנתרים השחורים ועל מפלגות פוליטיות, רחוק מסיומו וממשיך לעורר פולמוסים חריפים, ממש כמו הדיון הציבורי באפליה העדתית. מספר התשובות לשאלות הללו הוא כמספר הנשאלים, אך נדמה שדווקא דבריו של משה שחל - בעצמו בן למשפחת עולים, שר לשעבר ופרקליט מצליח, שב-1959 ניסה לתווך בין הצדדים הנצים במהומות - מסכמים את האירועים בצורה המזוקקת ביותר. "אילו ממשלות ישראל היו משכילות להבין את הלקח מאירועי ואדי סאליב", אומר שחל, "יכול להיות שלא היינו חוזרים על אותן טעויות מדי גל עלייה. אך עדיין לא הפיקו מהצלקת של אותה מחאה חברתית את המסקנות המתבקשות, ועדיין לא למדו שנדרשת קצת חמלה - גם באותם הימים, וגם היום, בקליטת העלייה". במילים אחרות, לא למדנו דבר.
מרוקו סכין
שכונת ואדי סאליב (במקור ואדי א-צליב) ידעה במהלך שנותיה לא מעט תהפוכות. דייריה המקוריים, ערבים מוסלמים, נמלטו במלחמת העצמאות, ובתיהם נמסרו לעולים ניצולי שואה. באמצע שנות ה-50 התדפקו על שערי השכונה דיירים חדשים, הפעם בעיקר עולים מצפון אפריקה שהגיעו אליה מהמעברות. התנאים היו קשים: הדירות תוארו ככוכים מעופשים וצפופים בין גרמי מדרגות, הפרנסה התבססה על עבודות דחק, ולתושבים לא נותר אלא להסתכל בערגה אל השכנים מהדר, בעיקר אשכנזים, שעסקו בבורגנות זעירה או עבדו בשירות הציבורי. "העולים באו לתוך העיר ונכנסו לבתים הנטושים במספרים גדולים", נזכר שחל. "תנאי הדיור היו צפופים מאוד, עד כדי כך שחלק מהם לא גר בדירה אלא התמקם בחדרי מדרגות, שאליהם היו מוציאם בלילות כלי מיטה ומזרנים".
אחד הדיירים החדשים בוואדי סאליב היה עקיבא אלקריף. הוא עלה בגפו ב-1951 ממרוקו, כשהוא משאיר מאחור את אמו. למחייתו עבד כסבל בשוק תלפיות, ואת געגועיו ואת קשיי הקליטה נהג להטביע בטיפה המרה. בשמונה ביולי 1959, לאחר עוד יום עבודה מפרך בשוק, פקד אלקריף כהרגלו את החמארות של השכונה. בשלב מסוים הוא התבקש לעזוב, ויחד עם מכר החליט להמשיך לבירה אחרונה בקפה רוזליו.
מאחורי הדלפק בבית הקפה עמד שלמה רוזליו, הבעלים, כיום בן 77. "עקיבא היה קבוע אצלי ונהג לשתות עראק", הוא משחזר את הרגע שבו פרצה האש. "כשהוא לא היה שותה הוא היה בן אדם טוב. באותו ערב הוא נכנס שיכור, ביקש שאשים תקליט עם שירים שהזכירו לו את אימא שלו שנשארה במרוקו, ושר: 'אימא, לא אשכח אותך'. אחרי כמה דקות הגיעה ניידת משטרה, ואחד הסמלים ביקש ממנו לבוא. עקיבא סירב והחל להתפרע. הוא שבר בקבוק זכוכית ואיים על השוטרים שיעזבו אותו לנפשו. פתאום הסמל הוציא אקדח וירה. אני זוכר שהוא היה רזה והיה לו מוות בפנים. הכדור פגע בקיר וחדר לעקיבא לגב. הוא נפל על הרצפה, ואז לקחו אותו לבית חולים".
לאחר הירי נפוצה בשכונה השמועה שאלקריף מת מירי השוטרים, שהיו באותה עת סמל של הממסד האשכנזי שאותו האשימו תושבי השכונה במצבם העגום. הירי הצליח להחצין את תסכולי האפליה שהודחקו במשך שנים. שחל היה אז בשנות העשרים לחייו: "צריך לזכור שבאותן השנים כל המערכות השלטוניות היו בידי ההסתדרות, ושמפא"י הייתה הגורם הפוליטי הדומיננטי באזור. גורמים אלה ועוד גורמים, כמו איום לפינויים ומחסור בתעסוקה, הובילו למתח".
אמיל (מימל) ירון, אז נער בן 15 שהתגורר בשכונה: "בכל המקומות הטובים לעבודה, כמו חברת חשמל, היו רק אשכנזים. אבא שלי, שהיה צורף עשיר במרוקו, מצא עצמו מקבל סידור עבודה של ארבעה ימים בחודש כמטאטא רחובות. מאיש עשיר הוא הפך בן לילה לאיש עני. הייתה תחושת קיפוח ואפליה". רוזליו מוסיף, כי "זו הייתה תקופה שלמרוקאים היה שם רע מאוד - קראו לנו מרוקו סכין, ולאנשים לא הייתה פרנסה. גם בבית הקפה שלי לא הייתה פרנסה, כל הזמן היו מבקשים ממני השכנים לרשום להם. דווקא עקיבא לא היה רושם". בניגוד לשמועה, עקיבא אלקריף לא מת באותו לילה. לימים ביקר אצלו כתב "ידיעות אחרונות" ודיווח כי הוא "שוכב משותק ומבודד בביתן לחולים חשוכי מרפא, בבית החולים אסף הרופא (...) מאז הגיע לבית החולים לא הגיע איש לבקרו. הוא מדליק סיגריה בסיגריה, ומאחוריו לפחות ניסיון התאבדות אחד". באמצע שנות ה-80 הוא מת ערירי, ובדפי ההיסטוריה נשארה דמותו כדמות השיכור שהכריחה את החברה הישראלית להתמודד עם תחושת הקיפוח ועם השסעים החברתיים.
דגל הדם
"עוד באותו הלילה היה עימות נוסף עם שוטרים", מספר ההיסטוריון איתי נגרי, שחוקר את אירועי ואדי סאליב במסגרת לימודי הדוקטורט שלו. "למחרת התארגנו 200-300 איש והחליטו לצעוד, במחאה על אלימות השוטרים, לכיוון תחנת המשטרה הסמוכה. הם צעדו כשהם מניפים דגל טבול בדם, והיו שמועות שזה הדם של אלקריף".
את הפגנת המחאה הזאת הובילו כמה פעילים בולטים. אחד מהם היה דוד בן-הרוש, שעלה ממרוקו ב-1948 והפעיל באותן שנים בית קפה קטן. בן-הרוש היה גם פעיל חברתי, וחודשים אחדים לפני האירועים הקים את ארגון "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" במטרה להילחם באפליה ובקיפוח. בתו תמי דסקלו, אז בת 10: "אני זוכרת איך השוטרים ירדו באותו בוקר במדרגות לעבר השכונה; הם חבשו קסדות ונראו לי כמו בתמונות מגרמניה עם הנעליים הגדולות ועם האלות. הבית שלנו היה ליד משחטת התרנגולות, ואני זוכרת שהגיעו אנשים לצבוע את דגל ישראל בדם של תרנגולות".
לדברי נגרי, "לאחר שההפגנה הגיעה לתחנת המשטרה, הסתמן הסכם רגיעה עם השוטרים, אבל כמה שעות אחר כך המהומות התלקחו מחדש. בשעות אחר הצהריים של התשעה ביולי ממשיכים התושבים אל עבר בית מפא"י וההסתדרות הכללית. הם ניפצו זגוגיות, שברו ושרפו. אחד השיאים היה התפרצות לשכונת הדר, שנחשבה אז לשכונה מבוססת. המפגינים עלו במדרגות המובילות לרחובות החלוץ והרצל - שברו חלונות של בתי עסק שסימלו את האשכנזיות הבורגנית ואת הממסד, והבעירו ניידות משטרה. האירוע כולו נמשך כעשרים דקות, אך מאותו היום ועד לסוף הקיץ של 1959 הייתה בישראל מציאות מתוחה".
בעיתונות של אותה תקופה דווח ש"רחובו הראשי של הדר-הכרמל דמה לעיר שלאחר-פוגרום ושוטרים אין-ספור, חבושי כובעי-פלדה ונושאי מגינים ואלות, סובבו בעיר וה*שרו מועקה בהזכירם את שא*ירע (...) בחור צעיר, יוצא אחת מארצות צפון-אפריקה, חבוש כיפה, הטיל בחמת-זעם את עציציה של מוכרת-פרחים בזגוגיות חנותה הקטנה, וניפץ עציץ אחר עציץ (...) האישה הקשישה עמדה חסרת-אונים בתוך כל ההרס".
מדברים על הקיפוח
נגרי מספר, כי מעיון בדוחות המשטרה עולה שבהוראה ישירה של הממשלה הוכרזה כוננות מיוחדת. במקביל הוחלט על הקמתה של ועדת חקירה, מתוך תקווה שהמהלך ישקיט את היצרים. התוצאה החשובה ביותר של המחאה הייתה התהודה הארצית שניתנה בפעם הראשונה לטענות הקיפוח. כך, למשל, אמר תושב השכונה לכתב "דבר": "תראה אותנו איך אנחנו חיים. זה בתים, זה? זה חורים בלי אוויר ובלי אור ואין מקום לזוז. אנחנו אנשים ממדרגה שנייה. למה? כי אנחנו ממרוקו? תבוא ללשכת העבודה ותראה איך כל יום צריך לדפוק על השולחן. ומי מקבל את העבודות הטובות? רוזנברג, למה שהוא מגרמניה".
הטענות הדהדו ברחבי המדינה ועוררו מהומות נוספות, הרחק מהשכונה החיפאית. ב-19 וב-20 ביולי התרחשו אירועים אלימים גם במגדל העמק ובבאר שבע, מציין נגרי. "במגדל העמק היו אלה פועלים שרצו להיטיב את תנאיהם, והאירוע התלקח. הם נעצרו בסופו של דבר משום שזרקו אבנים על ניידות משטרה".
אקורד הסיום למאורעות ואדי סאליב התרחש ב-31 ביולי בשכונה עצמה. "הימים היו ימי בחירות, ובעיר התחתית בחיפה התכנסה אסיפה של מפא"י שאובטחה על-ידי המשטרה", ממשיך נגרי. "התושבים טענו לפרובוקציה של השוטרים שהפגינו נוכחות מוגברת בשכונה, התלקח עימות, והאסיפה התפוצצה. בעקבות זאת ביצעו השוטרים גל מעצרים בשכונה. בין היתר הגיעו לדירה של בן-הרוש, הם נכנסו לדירה וביקשו לעצור אותו. בן-הרוש ירה כדור באוויר במחאה. מהדוחות עולה שגם השוטרים הבינו שהוא לא התכוון לפגוע בהם, אך הוא נעצר".
על אף שהיה רק בן 15 גם ירון נעצר, משום שצילם את האירועים: "שמו אותי בתא עם כל מיני סרסורים ועם בריונים, ואני הייתי רק נער. הם עשו שימוש בתמונות שצילמתי, עצרו תושבים שהופיעו בהן, והחרימו את התשלילים. יומיים ישבתי בתא המעצר, עד שבעקבות התערבות של עיתון 'העולם הזה', שטען שאני הצלם שלהם, שחררו אותי". מאז טבילת האש הראשונה כצלם באירועי ואדי סאליב הפך ירון לצלם עיתונות, גם אם עד היום לא קיבל חזרה את כל התשלילים.
משה שחל היה באותה תקופה עסקן פוליטי בתחילת דרכו, שניסה לתווך בין הצדדים, תוך כדי המהומות ואחריהן. "ניסיתי לצנן את הלהט על-ידי דרישה מהממסד הפוליטי החיפאי לטפל במציאות של ואדי סאליב. ביקשתי לתת דיור הולם ותעסוקה, ומתוך נאיביות, גם ביקשתי 400 מלגות לילדים לפנימיות. הבטיחו לי בצמרת שהם יקיימו את ההבטחות לאחר הבחירות (שנערכו באותה שנה, צ' ק'). הייתי ניגש למשפחות בשכונה ומבטיח להם את שהבטיחו לי, אבל אחרי הבחירות סגרו לי את הדלתות לגמרי. הרגשתי מיואש מכך שאני לא יכול לעמוד בהבטחות, ואף שקלתי לעבור ללמוד בלונדון. אולם אבי ז"ל אמר שאני צריך לסיים מה שהתחלתי. פניתי למזכיר המפלגה, גיורא יוספטל, וכתבתי לו מכתב המגולל את הפרשה ואת ההבטחות שלא קוימו. לזכותו ייאמר שהוא קם ופעל - סייר באזור והתחיל את תוכנית הפינוי של ואדי סאליב. בנו באותה תקופה שכונות שלמות - את רמות רמז, את קריית שפרינצק - ונתנו דירות לאנשים שפינו משם".
היום שאחרי
בעקבות האירועים הוגש כתב אישום נגד בן-הרוש. בבית המשפט הוא קיבל את הבמה כדי להטיח את טענות הקיפוח של יוצאי מרוקו בפני המדינה כולה. זה לא עזר לו, והוא נשלח לעשרה חודשי מאסר, שבמהלכם, מתוך הכלא, הוא התמודד בבחירות לכנסת אך לא הצליח לעבור את אחוז החסימה. בשנים שלאחר שחרורו ממאסר המשיך בן-הרוש במאבק נגד האפליה. דסקלו, בתו, אומרת שהוא רצה להיכנס לכנסת כדי להשפיע. "הייתי מגדירה את אבא שלי כדובר המקופחים באותם ימים, עד כדי כך שהוא נרדף על-ידי הממסד. החברה בישראל חייבת לו את השינוי הזה".
נורית חג'אג', מנהלת הקשת המזרחית הדמוקרטית, סבורה שבן-הרוש "מייצג את האקטיביסט המזרחי החדש, למרות שהוא החל לפעול ב-1959. הייתה לו השקפת עולם רדיקלית רחבה, מה גם שהוא היה פורץ דרך בתחום של הקשר בין הסוגיה המזרחית לפלסטינית. הוא היה איש חזון". בן-הרוש לא זכה להכרה כמו ראשי הפנתרים השחורים שבאו אחריו, אבל מחווה סמלית קטנה בכל זאת נעשתה לזכרו, כאשר לאחר מותו ב-1999 נקרא רחוב קטן בהדר על-שמו. דסקלו מרוצה מכך שהיום שוכנים בו בעיקר משרדי עורכי דין. גם אבא שלה, היא מבקשת להדגיש, "רצה תמיד להגן על החלש".
בית הקפה רוזליו, שבו התרחשה המערכה הראשונה, לא קיים עוד בנוף החיפאי. ארבע שנים אחרי המהומות סגר רוזליו את הדלתות והחל לעבוד בשוק הסיטונאי בעיר. "ב-1973 עמידר קנו ממני את בית הקפה. היום עשו שם איזו כיכר והורידו את כל המבנה", הוא אומר. הוא ומשפחתו, כמעט עם כל תושבי השכונה האחרים, עזבו את השכונה בשנות ה-60, כחלק מהחלטת ועדת החקירה לפנות את משכנות העוני של ואדי סאליב.
מה חושבים אנשי ואדי סאליב על האפליה? לדברי ירון, "כשהבן שלי למד בבית הספר הריאלי לפני כשלושים שנה, הוא היה חוזר הביתה ומספר שמכל הילדים בכיתה רק לו המורה קוראת בשם המשפחה, בן-שמעון. באחת הפעמים היא אף שאלה אותו מול כל הילדים אם הוא מרוקאי. הוא חזר הביתה נסער, ואני פניתי למנהלת והתלוננתי. המצב בארץ היה כזה שהחלטתי שעדיף לשנות את השם מבן-שמעון לירון. אבל הדברים השתנו מאז. הנה, היום לבן שלי יש עסק של מיזוג אוויר והוא מעסיק 75 עובדים, והבת עובדת בחברת החשמל". דסקלו חושבת שהאפליה "אמנם לא הסתיימה ב-100%, אבל היא הסתיימה. היום אנשים יכולים לדבר חופשי על המוצא שלהם וכולנו מעורבבים. אני, למשל, התחתנתי עם רומני".
האם יכולנו למנוע מלחמות
במבחן הזמן, עד כמה היו אירועי ואדי סאליב מרכזיים בהיסטוריה הישראלית? הנטייה המיידית היא לקשור אותם להמשך המאבק נגד אפליה, אבל לא כולם מאמצים את התיאוריה. נגרי, למשל, חושב ש"הקשר בין אירועי ואדי סאליב למחאות שבאו אחריהם הוא בעיקר קשר של רעיונות ושל תחושות. למשל, הקשר בין הפנתרים השחורים לאירועי ואדי סאליב הוא הטענה כלפי הממסד שמעדיף קבוצות מסוימות בחברה על-פני קבוצות אחרות. באופן טבעי, חלק מהתחושות של אנשים בסוף שנות ה-50 היו עדיין קיימות אצל הילדים שלהם בתחילת שנות ה-70". בתו של בן-הרוש דוחה את ההסבר הזה: "אבא שלי ביקש לעולם לא להשוות אותו לפנתרים השחורים - הוא הגדיר אותם נוער שוליים".
"אין ספק שמדובר בציון דרך במאבק המזרחי, אבל במובן העצוב של המילה", אומרת חג'אג'. "עצוב, משום שבעצם הדברים לא השתנו. הסטטיסטיקות מראות שעד היום קיימים פערים בהשכלה, בשכר ובמשרות בכירות, והמזרחים מקופחים. אז אפשר לבוא ולהגיד 'זה לא נכון, יש ייצוג למזרחים בכל התחומים. הנה יצחק תשובה והנה מופז' - אבל זה ממש לא מעיד על הכלל".
אחת השאלות שבהן מתחבטת האקדמיה ביחס לוואדי סאליב היא אם היה זה אירוע בעל רקע עדתי מובהק או אירוע כלכלי, ואם בכלל ניתן להפריד בין השניים. גם ועדת החקירה שהוקמה ב-1959 עסקה בשאלה הזו. לדברי נגרי, "הוועדה מגיעה למסקנה שלאירועים יש רקע עדתי, אך הם לא נגרמו בגללו אלא בגלל פערים סוציאליים. זו טענה שאינה נשמעת סבירה, שכן כמעט בלתי ניתן להפריד ביניהם; בוועדה הסבירו את זה בכך שבין השוטרים היו גם יוצאי עדות המזרח שהתעמתו עם התושבים, ולכן הרקע לא עדתי. אני טוען שכל הסמלים שהותקפו במהלך האירועים היו, בכותרת שלהם, אשכנזים. גם אם השוטרים היו יוצאי צפון אפריקה, באותה עת, הם היו מזוהים עם הממסד האשכנזי".
"הטרגדיה בישראל היא שיש מתאם בין מצב כלכלי לבין עדה וארץ המוצא", מחזירה חג'אג' את הסיפור לחברה הישראלית של היום. "יש בינינו עשירים ועניים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. בישראל, הקטגוריות מתחלקות גם קבוצתית, ונתונים מראים שמזרחים הם יותר עניים - לרוב מסורתיים, ומחזיקים בדעות ימניות. במידה מסוימת המצב גרוע היום משהיה ב-1959, משום השקעת משאבים לא שווה בתחומי החינוך הדיור, הון וקרקע. בנושא הדיור הציבורי, למשל, אנחנו הולכים אחורה אפילו בהשוואה לארצות הברית ולאירופה, וזאת החלטה אסטרטגית של המדינה, שלוקחת פחות אחריות על התושבים. כבר באירועי ואדי סאליב ביקשו התושבים דיור הולם לכל האזרחים - והבקשה הזאת רלבנטית גם לזמננו".
גם פרופ' סמי סמוחה, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה וזוכה פרס ישראל לסוציולוגיה, מוצא שהפערים הבין-עדתיים גדלו בחלוף חמישים השנים: "בסך-הכול, בפרק הזמן הזה היו לשסע העדתי אספקטים של איחוי, אך גם אספקטים של שיסוע. כשפרצו המהומות הטענה הייתה למדיניות מקפחת ולאפליה עדתית. אז היא הייתה נכונה, אבל היא לא נכונה לעשור שלנו היום. אז אמנם לא קיימת בישראל אפליה עדתית ישירה, אבל קיימים פערים מעמדיים, משום שהמזרחים מיוצגים ייצוג יתר בכל מדדי העוני ובשכבות החלשות. בעצם, כל אפליה מעמדית היא דה פקטו גם אפליה נגד מזרחים. ההיבט החריף של הפער המעמדי-כלכלי הוא בהשכלה הגבוהה, משום שבימינו בוגר אוניברסיטה זה שער כניסה למעמד הבינוני. יש לצמצם את הפער הזה באוניברסיטאות ובמכללות".
סמוחה סבור שהתחושה הנפוצה כי השסע העדתי עומד להיעלם היא תחושה מטעה: "לבעיה העדתית יש מעמד מטושטש, והיא בעיה חמקמקה. מצד אחד מודעים שהיא קיימת אבל היא לא לגיטימית, והחשש הוא שאם תדבר על זה ותציג דרישות - בעצם תנציח אותה. נוטים לחשוב שאם לא מטפלים בבעיה היא תיעלם".
לדעת חג'אג', "יש בבסיס שלנו משהו שלא נפתר, והמשהו הזה הוא בין היתר ההתעקשות והרצון של ישראל להיות שלוחה אירופית. לכן עולה בכל פעם מחדש הדיון על מיהו ישראלי. אני חושבת שכל עוד ישראל היא לא באמת רב-תרבותית, במובן העמוק ביותר של המילה, והישראלי החדש ממשיך להיות מנותק מהמזרח התיכון, יימשכו הפערים, משום שאין עיסוק עמוק בשאלה הזהותית התרבותית. אם היו מקשיבים אז, ב-1959, לא רק למהומות ולאנשים המשתוללים - אלא היו מקשיבים באמת לזעקת האנשים - אולי היינו מצליחים לחסוך אפילו כמה מלחמות. משום שהייתה להם הבנה מעמיקה לזכויות הפרט ולנושאים המדיניים והמזרחיים - בשלב מאוחר יותר קראו לזה 'פוליטיקה של זהויות' - בהרבה מובנים אירועי ואדי סאליב הקדימו את זמנם".