מתוך האפלה, כבישים לחים מדמעות, רגע לפני עלות השחר, כשפסנתר אלכוהול שבור ממאן לנחם, הקול של אסף אבידן בוצע אותי לשניים, מזמין לסיבוב אחרון על חשבונו געגוע אינסופי, עצב תהומי, ייאוש וכמיהה, עד שמסתחרר לו וצונח בעיניים כבויות, בידיים פשוטות, לתהום.
נתקלתי בו לפני שנתיים, אולי פחות, פוער את פי בהשתאות לצלילי ג'ניס ג'ופלין המייבבת, על מצע גיטרה אקוסטית, פולק רך מתנגן, רסיסי קאנטרי דרומי, בלדת אופל, דרייב רוק עטוף במעיל עור, באנגלית רהוטה ושורשית. אבל זה לא ג'ניס, אישה, אמריקנית, אלא אסף, גבר, ישראלי, שמתעלם מהאקסיומות ולועג לסטריאוטיפים.
בעולם הכלכלי-שיווקי של תעשיית המוזיקה הישראלית, כשהקריירה כלואה בפלייליסט של גלגלצ, מדגמנת מול כתבת של גיא פינס, או מחייכת בלית ברירה בפרסומת מדומה, אבידן מסומן, מוערך, כחוזר בתשובה, דתי פנאטי, כשהוא מלהק למצגת האישית שלו כישרון, עבודה, סבלנות וחוסר פשרה בכל הנוגע לאיכות המוזיקה.
הוא לא שר בעברית. והוא לא מחליש את עוצמת המקלטים. הוא לא מתחנף וגם לא מאנפף. הוא מתפוצץ מכישרון. והוא הדבר הכי טוב ששמעתי מאז שגבע אלון והפליינג בייבי הרעידו את נשמתי ואת הקירות ואת הבר שמאחור באביב 2003, ברבע לאחת בלילה, מול 20 איש, במועדון הבארבי בכפר-סבא.
הזמן שחולף עושה לו רק טוב. "The Reckoning", הדיסק השלם הראשון של אסף אבידן, כבר הגיע לאלבום זהב (מכירה של למעלה מ-20 אלף עותקים), שיר הנושא מתוכו צורף אשתקד לגיליון ה"רולינג סטון" שהופיע באירופה, הוא הספיק לחמם את מוריסי, הקליפים שלו ושל להקתו המוג'וס חצו את קו 20 אלף הצפיות ביו-טיוב, תיכף נמשך הטור האירופי, ו"סמול צ'יינג' גירל", השיר הראשון מתוך אלבומו הקרוב, מעיד על התפתחות, התבגרות, תחכום ואנינות.
כמו צייר שהעמיק לחדור לתוך נפשו המיוסרת, מפיק מעצמו עבודות עשירות בגוונים ומגלות צדדים אחרים באישיותו, אבידן צולל לאוקיינוס הפנימי שלו ודולה פנינים. שיריו הקודמים היו אמנם ישירים, ברורים, מבשרים על כישרונו המובהק, לוקחים סיבוב על האופנוע של לד זפלין ודוהרים במרחבים לצד ווילי נלסון.
אך בקיץ 2009, בתמיכת שלומי שבן הנפלא על הקלידים, ובהשראה מבורכת של הדרה לוין ארדי, אבידן משכלל את ההבעה - בשירה-דיבור שלו, בחיפוש הנואש אחריה ובשימוש הצורב בצ'לו שנאבק בפסנתר על היכולת לשקף שברון לב. שיר כזה בהחלט יכול להתברג לתוך רשימות השמעה גם בתחנות אנינות באירופה או ברדיו קולג'ים דינמיים בארצות-הברית.
לאבידן, מוכיח הסינגל, ויודע כל מי שצפה בהופעותיו, יש את כל הכלים להדהים את עולם המוזיקה הבינלאומי בכישרונו הנדיר להתפשט מכל ההגנות, ללא מעיל, או כסות, או זיוף קל שבקלים, פשוט להתמסר, לתת את כולו בלי גבול.
פריצת הדרך התרחשה, אני משער, לאחר שאבידן הבין, בחושיו החדים, שהוא כבר לא צריך לשגר זיקוקי דינור אל על, לא חייב להתאמץ או להוכיח דבר לאיש. ואז ישב וכתב את הטוב שבשיריו עד כה. שיר שלא דוהר, שלא מפתה, שלא זועק מרה, רק מתנהל לו באיטיות מכשפת, יש לו את כל הזמן שבעולם לדרדר את עצמו לדעת.
לחפש אותה ולא למצוא. או למצוא ולא לחפש אותה לעולם. וכשהוא מבין, מפנים, חודר לעצמות, קרני שמש מרוככות מנצנצות במזרח, מותר להתייפח. מאושר.
הלילה עבר. *