בית משפט השלום בתל-אביב הרשיע את חברת הביטוח איילון , שבשליטת משפחת רחמני, באיומים על סוכנות הביטוח ICI, שבבעלות חיים ופנינה רשף, במסגרת קובלנה פלילית פרטית שהגישה הסוכנות.
איילון הורשעה בשל הודעותיה כי תפנה למבוטחי הסוכנות במכתבי התראה בגין "חוב" פרמיה, על אף שדובר בחוב של הסוכנות ולא של המבוטחים.
ICI שימשה סוכן ביטוח וחתם של איילון בשנים 1995-2003. ב-2001 שינתה איילון את מדיניותה, כך שהמבוטחים נדרשו לשלם את פרמיות הביטוח ישירות אליה, ולא דרך הסוכנים. כן דרשה מהסוכנות שלא לקזז מהפרמיות שהיא גובה מהמבוטחים ומעבירה אליה את עמלות הסוכן בסך 12.5%. היא הזהירה את הסוכנות כי אם לא תחזיר את הסכומים שקיזזה, היא תפנה למבוטחים בדרישה לשלם את יתרת הפרמיות.
הסוכנות השיבה כי בסחיטה ואיומים איילון לא תשיג דבר. "ההתחשבנות שלכם היא איתנו ולא עם המבוטחים", טענה. אבל המשנה למנכ"ל איילון אחזקות (וכיום יו"ר איילון ביטוח), נגה רחמני, שיגר את מכתבי ההתראה.
דו"ח "חריגי גבייה"
בינתיים נושא עמלת הרווח הועבר לבוררות, ורחמני הודיע לסוכנות כי החליט להפסיק את ההתקשרות עימה.
עוד לפני כן שיגרה איילון מכתבי התראה לקבוצת עורכי דין שבוטחו דרך ICI בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. למרות ששילמו את הפרמיות במזומן, המבוטחים הופיעו בדו"ח "חריגי גבייה" של איילון, בשל "חוב" שנוצר מקיזוז העמלות על-ידי הסוכנות. במכתבים הם נדרשו לסלק את החוב בתוך 15 יום, אחרת תבוטל הפוליסה. מאוחר יותר שוגרו להם מכתבים ממתנים ("שאלת יתרת החוב בגין הפוליסה נמצאת בבירור בהליך בוררות"), שבפועל רק הגבירו את הערפל.
בשלב מקדמי בוטל האישום בעבירה של לשון הרע, וכן בוטלו האישומים נגד המנהלים, נגה רחמני ואלחנן מלחי.
איילון טענה כי דו"חות חריגי גבייה כאלה מקובלים בכל חברות הביטוח, הם נשלחים אוטומטית על-ידי המערכת, ושום סוכן ביטוח סביר אינו מרגיש מאוים מהעובדה שנשלחים מכתבי התראה ללקוחותיו.
"הכל כמעט נכון", פסקה השופטת נורית רביב. היא ציינה כי אמנם התנהלות הסוכנות, "שהתבצרה בעיקשות בעמדותיה, לא היתה נטולת כוחניות, אולם עמדתה שלאיילון אסור היה לערב את המבוטחים במחלוקת ביניהן היתה מוצדקת, וסירובה של איילון להימנע מפנייה למבוטחים במכתבי התראה - ולא כל שכן הודעותיה המפורשות כי בכוונתה לעשות כן - היוו 'איום', כמשמעו בחוק העונשין".
איום על האמון
רביב פסקה כי בנסיבות אלה, "מכתבי התראה למבוטחים בגין חוב שמעמיד בסיכון את הפוליסה שלהם, היוו במקרה הטוב עבור הסוכנות 'רק' מטרד ללקוחותיה, ובמקרה הגרוע - איום על האמון שלהם בה, ואין ספק כי השוט התלוי של התראות ללקוחות שהפקידו את כספם בידי הסוכנות עלול היה לגרום 'לפחד או חרדה', וגם גרם לתחושות כאלה, כפי שעולה מהבקשות והדרישות מאיילון בזמן אמת להימנע ממשלוח ההתראות בשל הנזק התדמיתי והכלכלי שאלה עלולים לעולל לה".
רביב קבעה עוד כי "עצם ההישענות על חוב מלאכותי בספרים לשם יצירת מצג כלפי 'החייב' בדבר קיומו של חוב - היא כשלעצמה פסולה, ולא יכולה להיות הצדקה למשלוח דרישה לתשלום חוב ביודעין שאין לחייב חוב, ועוד לאיים בביטול הפוליסה אם לא ישולם החוב".