נותנת טעם לפגםמדובר כאן בכפל-לשון מכוון: מצד אחד, זהו "גוף עבודות" רחב ועשיר, ומצד שני אלה ייצוגי הגוף האנושי, אשר רווחים במיוחד בעיסוק הגרוטסקי. הגוף הוא אובייקט התצוגה הנוח ביותר להדגים בעזרתו את המגוחך, הנלעג, המופרז, המזעזע והאבסורדי, ובאמצעותו מביעים האמנים עמדה וביקורת גם על העולם שבו הם חיים ועל האמנות עצמה.
"התערוכה הזו היא מאוד אני. זו האוצרות שמעניינת אותי", אומרת כץ-פרימן. "לא מעניין אותי לעסוק במוטיבים, במשהו שהולך לאורך ההיסטוריה של האמנות. אני רוצה לכוון זרקור לתופעות, למשהו שקורה, שאפשר ללמוד ממנו משהו חדש ולגלות משהו בעולם". ואכן, עבודתה מגלה משהו לבאי המוזיאון מאז נכנסה לתפקיד, לפני ארבע שנים. במהלכן, בעבודה עקבית ומקצועית, ניערה את התדמית המנומנמת של המוזיאון ויצקה בו אווירת "עכשוויות" מסקרנת ומגרה.
*את נראית מאוד שייכת לטריטוריה הזו.
"דווקא מאוד התלבטתי כשהציעו לי את התפקיד. הייתי אוצרת עצמאית במשך 14 שנה. בשנים האלה גיבשתי את הקו ואת הטעם שלי, את חוט השדרה האמנותי-אוצרותי שלי. חששתי לוותר על העצמאות הזו, אבל זו הייתה הזדמנות. הם הזמינו אותי בגלל שהתאמתי להם, שאבוא ואצבע את החלל הזה בצבעים שלי. זה היה כנראה הרגע הנכון בשבילי, מצב של WIN WIN".
המבנה מכתיב את הקונספט
את הקו הרדיקלי שלה באוצרות ניתן לזהות למשל בטרילוגיית התערוכות שהציגה בשנים האחרונות: "רגשות מעורבים", "פאטה מורגנה" ו"מלאכה בנים". מי שמתבונן קצת רחוק יותר אל העבר, מזהה גם את הקשר בין "מלאכה בנים" לתערוכה "אוברקראפט", שאצרה ב-2003 בגלריה של אוניברסיטת חיפה ולאחר מכן הוצגה בבית האמנים בתל-אביב, ועסקה באמנות שמייצגת עמלנות מסורתית בעבודת נשים, מעין "מלאכה בנות", אם נרצה.
"אני אוהבת לזהות מגמה והתרחשות. ב'הגזמה פראית' אני חוזרת לעבוד באותה שיטה של אשכול תערוכות שיש ביניהן קשר תמטי, מאפיין בולט, אבל לא מוטיב חוזר אלא תוכן שמייצג מגמה שרוחשת באמנות".
הזיהוי שלה מלווה בבחירת עבודות שפורשות קשת רחבה ועשירה של סגנונות וז'אנרים לעיני הצופה. במקרים רבים סיור בתערוכה הוא כמו מעקב סמוי אחר קו המחשבה של האוצרים. במקרה של כץ-פרימן, זהו קו מחשבה בהיר וניתן לחיבור, גם לחובבי אמנות "קלים" ולא רק לבעלי ידע מוקדם. עם זאת, היא לא נוטה לפופוליזם, ואינה בוחרת רק מתחת ליד. היא חוקרת את החומרים לעומקם ומקבצת עבודות ממקורות קרובים ורחוקים - אמנים ישראלים ותיקים וצעירים לצד אמנם מחו"ל, מוכרים יותר ופחות.
התוצאה היא, שמי שמגיע למוזיאון חיפה מקבל ברוב המקרים יותר מתערוכת אמנות. הערך המוסף הוא ב"מיפוי" של תופעה או נושא, ופרישתו לנגד עינינו. הקשרים וההקשרים שמוצגים בתערוכות משמשים כר נרחב לאסוציאציות וחומר למחשבה. אבל היא עושה זאת בעדינות, כ"הצעת הגשה", לא באופן דידקטי ומחייב וללא התנשאות אינטלקטואלית.
*איך נוצר הפורמט של אשכול התערוכות?
"המבנה של המוזיאון מכתיב את הקונספט האוצרותי שלי. לא יכולתי לבוא עם פנטזיה ולהלביש אותה על המקום. להפך. למדתי את המבנה ואת אופיו ועבדתי איתו. למשל, הבנתי שלא ניתן לעבוד בנפרד על תערוכות שונות. זה חלל אחד עם גודל ויחסים בין האולמות שלא מאפשר הפרדה וסגירה של חלקים. כך קורה שפעמיים-שלוש בשנה אנחנו צריכים לסגור הכל לשלושה שבועות, להוריד ולהעלות תערוכה".
המוזיאון שוכן בבניין אבן חיפאי-ערבי ישן בן שלוש קומות, על צומת רחובות בין העיר התחתית להדר הכרמל. לא האזור היוקרתי והמפותח ביותר בעיר, אולם אזור שמהווה מעין "בועת תרבות", כשהמוזיאון נמצא בתווך בין ואדי ניסנאס ובית הגפן, בית אגודת האמנים והמדעטק בבניין הטכניון ההיסטורי. "אין לנו כיכר או רחבה בכניסה למוזיאון, כמו במוזיאונים גדולים, שהם יותר היכלות. היה לי חשוב ליצור רגע של מעבר, השתהות, שמגדיר את הכניסה למוזיאון. בתכנון הפנים יצרתי במבואה קיר התמצאות, והמצאתי את 'מיוחד לפינה', מקום לעבודת אמנות שמטרימה את התערוכה, מעין מתאבן. מיתגתי אותה 'מיוחד לפינה' על משקל site specific".
ב"הגזמה פראית" זוהי עבודת וידיאו של האמן ההולנדי הפרובוקטיבי ארווין אולף, שמציג בעבודה זו פנים ג'וקריות, מוקיוניות, שמתחלפות כל הזמן. בעבודה אחרת שלו בתערוכה הוא מציג שתי נשים במפגש חברתי-סקסי ב-2019. הוא מציג את הגרוטסקי שבניתוחים פלסטיים חסרי גבולות, נשים שנראות מצוין במבט ראשון, אך במבט מקרוב רואים שהן כבר מתוחות ומעוותות מכל כיוון, ויחד עם זה משדרות אווירה אריסטוקרטית, של יוקרה המאפשרת לכל זה לקרות.
*למה בחרת להדגיש את ה"הגזמה"?
"בקטלוג אני כותבת ש'הגזמה היא כמו אמת כפולה'", היא מצטטת מספרו של לארס סובי כריסטנסן, "חצי אח". "מצד אחד, העבודות בתערוכה משקפות את העולם ככאוטי, מעוות ופגום - עולם של עודפות, ערבוב סדרים, זליגה וחדירה מתמדת של הדברים זה לזה. מצד שני, הן מצביעות על הבחירה בדמיון, בתת-ההכרה ובמה שמצוי מעל ומעבר למציאות. עמדותיהם של האמנים ביחס למושאי העבודות השונות נעות בין אכזריות, ציניות, נלעגות והגחכה לבין הזדהות וחמלה", היא כותבת בקטלוג התערוכה.
קובי אוז אוצר
כץ-פרימן מחלקת את העבודות בתערוכה לשתי קבוצות עיקריות: "האחת הומוריסטית והאחרת קודרת. לעתים האימה הפרוידיאנית, החרדה והאפלה, שוכנת לצד הקריקטורי, המשעשע. בתערוכה ניכר המתח הזה". כך למשל, היא מציגה את דמות ה"ערס" שצייר בויאן, אמן ישראלי צעיר, כדמות מייצגת ש"על כתפיה ניתן להסביר את כל התערוכה. החיוך שלו, העין הקורצת, זווית הפה המשוכה למעלה", דמות שמציגה משהו מוכר בנוף המקומי, אבל גם האוניברסלי. מין אדנות וגסות מגוחכת ומרתיעה בו-זמנית.
בין האמנים המוצגים בתערוכה בולטת נציגה יוצאת דופן, נטלי דיורברג, אמנית שוודית שנחשבת לכוכבת העולה של הביאנלה בוונציה המתקיימת בימים אלה. דיורברג זכתה בפרס אריה הכסף לאמן צעיר בוונציה. "היא עושה עבודות וידיאו באנימציית פלסטלינה, על-פי 'אגדות ילדים שהשתגעו'. יש בעבודה שלה אכזריות קיצונית וציניות, אבל גם ילדותיות".
לצד התערוכה הראשית מוצגת תערוכה שאצר קובי אוז, בהזמנתה של כץ-פרימן. "כחלק מהניסיון להציג את האוסף מזווית לא שגרתית. אני מזמינה אנשים שאינם מעולם האמנות, שייכנסו עם עין שובבה ורעננה ויסתכלו ממקום תרבותי אחר. עשינו את זה בעבר עם יהודית קציר ועם יהושע סובול. עם קובי אוז היה תהליך מרתק. הוא בחר 15 אמנים מהאוסף ובא עם קונספט אוצרותי של תלייה מיוחדת במינה. הוא גם כתב טקסט שמנמק את הבחירה - על כך שבעצם העולם הוא יצירה גרוטסקית". *
"הגזמה פראית", מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26, חיפה, הפתיחה: שבת 18.7
