בית המשפט המחוזי בבאר-שבע זיכה היום (ד'), ברוב דעות ומחמת הספק, את החוואי שי דרומי מאשמת הריגת פורץ ומאשמת גרימת חבלה בכוונה מחמירה בפורץ נוסף שפצע, והרשיעו רק בעבירות של החזקת נשק ללא היתר. שופטי הרוב קבעו שלמרות התוצאה הקשה של האירוע, דרומי "אינו איש מדון, הנסיבות נכפו עליו בעל כורחו ונשקפה לו סכנת חיים של ממש".
בינואר 2007, באישון לילה, פרצו לחוותו של דרומי בנגב ארבעה רעולי פנים כדי לגנוב בקר, כשאחד מהם נושא מספריים מברזל. דרומי צעק לעברם והם פנו אליו. הוא ירה כדור שפגע בקרקע וכשהפורצים החלו לברוח ירה צרור קצר של חמש כדורים שפגע בהם, והרג את אחד הפורצים.
על-רקע מכת הגניבות החקלאיות בדרום, העמדתו לדין עוררה סערה ציבורית והביאה לחקיקת "חוק דרומי" לפני שנה, שהוסיף הגנה נוספת לחוק העונשין. לפי התיקון, "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי... או מי שמנסה להתפרץ". ההגנה לא תחול, בין היתר, אם "המעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת הפורץ".
בעוד ה"הגנה עצמית" הקלאסית נשללה כשהמותקף פעל באורח "בלתי סביר", כעת הורד הרף וההגנה תישלל רק אם פעל באורח "בלתי סביר בעליל". בנוסף, אין צורך שתהא "סכנה מוחשית" לרכוש. דרומי, שיוצג ע"י עוה"ד בני נהרי וליאור אשכנזי, טען להתקיימות ההגנה החדשה.
גילוי חמלה
השופטת רחל ברקאי ציינה, שדרומי "גילה צער וחמלה כלפי הנפגעים, הן במילים והן במעשים. אם ביקש לפגוע בהם במפגיע, היה יוצא ממקום מחבואו תוך כדי ביצוע ירי מכוון אליהם, ללא כל אבחנה. אך לא כך עשה. רק כאשר התוודע לפורצים וחש בסכנה הממשית והמוחשית לחייו, נקט בפעולת הירי שנעשתה בהרף אחד ומהיר שלא עלה על שנייה וחצי".
כן פסקה שאם לפי החוק הישן על המותקף היה לסגת בנסיבות בהן יכול היה לעשות זאת, הרי שהתיקון לחוק "לא רק שנתן לאדם את הלגיטימציה שלא לסגת מביתו-מבצרו עת מותקף הוא על-ידי פורץ, אלא המחוקק מוסיף ומתיר לאדם לעשות מעשה אקטיבי והוא להדוף פורץ, על-אף שלא הותקף על ידו ומבלי שהיתה סכנה לחייו".
הנשיא יהושע פלפל (שפרש היום לגמלאות) ציין שכדי להבין את הלך רוחו, מחשבתו, תחושותיו והמעמסה הנפשית הקשה בה היה נתון דרומי בעת הירי, יש להתחשב בכל האירועים מהשנים האחרונות שקדמו לירי - הגניבות באזור, ההתנכלויות האישיות שסבל, חוסר האונים מול הרשויות; וכן את כל השיקולים והמחשבות בזמן הירי - החושך, הכלב שהורעל, תחושת הפחד וסכנת החיים, חוסר האפשרות להזעיק עזרה והעובדה שהפולשים התקדמו לעברו. "דרומי תפס בחושיו את הסיטואציה שהתרחשה מולו כניסיון להרוג אותו, ולכן היה רשאי לירות במנוח ובפצוע גם על מנת לפגוע בו", נקבע.
השופט אריאל ואגו סבר, בדעת מיעוט, שהרקע לירי ומצוקתו של דרומי "יכולים להוות שיקול חשוב לעת גזירת עונשו, אך אין בהם להשליך על קביעת אחריותו הפלילית". לדעתו, התנהגותו של דרומי אינה יכולה "להיחשב, על-פי שום אמת מידה, כפעולה סבירה, לשם הדיפת המתפרץ", משום שהפורצים היו במגמת בריחה בשעת הירי. הוא ציין שחברה והחוק אינם מגנים רק על חייהם וגופם של אנשים נורמטיביים. "ההגנה נפרסת גם על החוטאים, ואף על אלה הממררים את חיי זולתם", ציין. (ת.פ. 1010/07). *