בימים שבהם מתברר שלא רק שהפשיזם לא נוצח כפי שהאמנו, אלא שהחשיבה הפשיסטית נפוצה הרבה יותר ממה שנהיה מוכנים להודות, עולים שוב ההסברים המוכרים (מצב כלכלי, הסכמי שלום משפילים וכו'), אבל גם תהיות על האדם כחיה חברתית. תהיות שעלו ככל הנראה גם אצל מרק אדמונדסון, פרופ' מאוניברסיטת וירג'יניה, ושלחו אותו לבדוק את הדברים עם חוקר נפש האדם, מאבחן המצוקות והתשוקות, והאב הגדול של הפסיכואנליזה - זיגמונד פרויד.
לצורך הניסיון להבין את הנהייה אל הפשיזם, לוקח אותנו אדמונדסון למסע בעקבות השנתיים הסוערות והאחרונות בחייו של הפסיכולוג הנערץ, 1938-1939. שנתיים שהשפיעו הן על פרויד והן על גורל העולם כולו, והוא מגיע למסקנה הבאה: "אין לחשוב על הפשיסטים ועל הפונדמנטליסטים כעל האחר והשונה. ספר אחר ספר, מאמר אחר מאמר באו לעולם על מנת להציג את השונה המבדיל את הגרמנים הנאצים משאר האדם. אשם עברם הפוליטי, אשמה התרבות שלהם, המסורת הצבאית שלהם...
"נדמה שאנחנו משוועים לשמוע עד כמה אנשים אלה שונים מאיתנו. פרויד מרמז שאורח מחשבה כזה אינו אלא אשליה עצמית, שכן, כולנו פשיסטים, כולנו פונדמנטליסטים, לפחות בכוח. שלטון הסמכות המוחלטת מנחיל לנו ביטחון ואושר..." (עמ' 248).
בדרך אל התובנה הזו אנחנו עוברים יחד עם פרויד את הפלישה הנאצית לאוסטריה, את "ליל הבדולח", את הפיכתם של הווינאים התרבותיים והמנומסים לעדר אלים וסדיסטי, את מחלת הסרטן המתגברת והולכת, את היציאה לגלות בלונדון. ובתוך כל האירועים האלו, פרויד בן ה-81 ממשיך לעבוד. לכתוב את ספרו מעורר המחלוקת "משה", ולקבל מטופלים.
פרופ' אדמונדסון, מצליח ב-250 עמודים עמוסים, להעלות תמונת צבע חיה של תקופה סוערת ודחוסה, להעמיד מול העיניים דמויות גדולות מהחיים (פרויד והסובבים אותו), להטעים את הקורא בעיקרי הפסיכואנליזה (מבית מדרשו של פרויד, אבל גם של יונג), לתת כמה תשובות על הצורך האנושי במנהיג חזק, ועל נפתולי נפש האדם כפרט וכחברה, ובעיקר לרתק. הספר נקרא בנשימה עצורה אף שהוא עוסק בתהליכים היסטוריים, פסיכולוגיים וחברתיים, ולמרות שהפרטים ההיסטוריים ידועים לכל, וככה גם סוף הסיפור, כלומר מותו של פרויד.
מבחינה מסוימת אפשר לומר שהעונג שמפיק הקורא נובע מהידע ומהאינפורמציה העוברים בכל שורה, אבל הסיבה העיקרית היא דווקא משפטים כמו "המערב יכול להשתמש באנליזה, ואולי יבוא יום ואכן יעשה זאת, כדי לשים קץ למערכת היחסים המוזרה שלו עם פרויד, וסוף סוף לפתור את התסביך. מטרתה של אנליזה כזאת אינה לפסול את פרויד ולא לנשלו, אלא להצליח לקרוא את כתביו באירוניה, בהומור, בריחוק ובפתיחות" (עמ' 246).
אבל כאן גם נעוצה בעיית הספר. מרוב רצון להגיע לתשובות, לא לגמרי ברור על אלו שאלות הוא בא לענות. בעיקר נראה שיומרת פסקת הפתיחה המצהירה על כוונה להשוואה בין "שני אנשים אשר עתידים היו לשנות את העולם" (פרויד והיטלר), כושלת במהלך פיתוח העלילה. למרות רצונו של אדמונדסון להעמיד במרכז הספר את הניגוד בין שתי הדמויות שכדברי המשורר בלייק היו "אויבים ברוח", ולפתח את המאבק בין משנתן, רצונותיהן, אופיין והשפעתן, הניסיון הזה לא צולח. ובכל זאת, גם אם בנקודה הזאת הוכרז כישלון, עדיין מדובר במסמך מרתק, מעורר מחשבה וחשוב ביותר להבנת התקופה שלנו, וכל התקופות מעתה ועד עולם. *
"מותו של זיגמונד פרויד", מרק אדמונדסון, הוצאות עברית וכתר, 291 עמ'