ההגנה על הבעלות והחזקה במקרקעין כנגד מסיג גבול מוכרת משכבר השנים במשפט האזרחי. ההגנה מועצמת במובן זה, שהיא מקנה לבעלים זכות ל"סעד עצמי", לעתים אף בכוח הזרוע, מבלי צו שיפוטי מוקדם. "המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך 30 ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם" (סעיף 18 לחוק המקרקעין, ובדומה גם סעיף 17 לחוק המטלטלין - ביחס למטלטלין). המחזיק איננו חייב איפוא לפנות למשטרה או לבית המשפט, טרם שהוא פועל בתוך 30 יום לפינוי מסיג הגבול.
שי דרומי הועמד לדין על עבירת הריגה מחמת שירה בפולשים לחצרו, ובימים אלה זוכה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפסק הדין לא נזכרת הגנת סעיף 18 לחוק המקרקעין ("הגנה אזרחית") אלא ההגנה העצמית "הפלילית". "הקם להורגך השכם להורגו": "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באפן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו..." (סעיף 34י לחוק העונשין).
גם הגנה זו היא מעין סעד עצמי, הגנתי ("מגן ולא חרב"). ברם, הגנה זו לא תחול כאשר "המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" (סעיף 34טז לחוק העונשין). על בית המשפט היה לענות בין השאר על השאלות הבאות: האם הירי היה "דרוש באפן מיידי"? האם לא יכול היה או צריך היה דרומי להיסוג (דוקטרינת "חובת הנסיגה") כדי לקיים מידה של סבירות ומידתיות בין הסכנה הנשקפת לבין האמצעי הננקט להדיפתה? האמנם נשקפה לו "סכנה מוחשית"? כלום האמין דרומי באמת ובתמים כי הפולשים "קמים עליו"? האמנם לא היה אמצעי אחר, מידתי יותר, פחות דרסטי, כדי לגונן על עצמו בפני הקמים עליו?
את המצע העיוני המקיף לסוגיית ההגנה העצמית דלעיל העמידה בעיקר השופטת רחל ברקאי ובדעת רוב שלה ושל הנשיא השופט יהושע פלפל התקבלה טענת ההגנה העצמית בנסיבות הענין ההוא. יפה הזהירה את עצמה השופטת ברקאי, כי "מלאכת הכרעה זו נעשית בתנאי מעבדה סטריליים - כאשר ישובים אנו ממרום כסאנו, עטויי גלימה לגופנו, בלשכתנו הממוזגת והמוארת. ... מלאכה זו תיעשה מבלי שננתק את עצמנו ממציאות החיים בחווה, מן אותם רגעי הפחד והאימה אשר קיננו בליבו ונפשו של הנאשם, אשר ביקש להגן על קנינו מפני אותם בוזזים אשר חזרו והדירו את מנוחתו ואשר אף העמידו אותו בסכנת חיים".
היתה זו לבית המשפט הזדמנות ראשונה לעיין גם בהגנה, החדשה, המורחבת, שהוענקה "להגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מגודר". זהו הסעיף החדש המכונה "חוק דרומי" (סעיף 34י1 לחוק העונשין). משרעתה של ההגנה העצמית הועצמה בתיקון זה בשורה של נושאים חשובים, המקילים על טענת ההגנה העצמית בנסיבות של הגנה על החצרים ("המקרקעין" - השוו סעיף 18 לחוק המקרקעין דלעיל).
"ביתי הוא מבצרי" שוב איננו רק ביתי אלא גם בית עסקי ומשקי החקלאי. "חובת הנסיגה" הגורסת שבמקרים מתאימים יש להיסוג לאחור ולנוס, תחת אשר להתמודד עם הפולש (כחלק מחובת הסבירות והמידתיות) נתקהתה מאוד כשמדובר בהגנה על חצרינו ("מבצרנו", שממנו לא ניסוג). בתיקון דרומי הוריד המחוקק את רף מבחן הסבירות, כלשון השופטת ברקאי. ההגנה העצמית תישלל מהנאשם רק אם מעשה ההתגוננות היה "בלתי סביר בעליל". נקוד על "בעליל". כלומר, לא עוד מבחן הסבירות "הרגיל" ביחס להגנה עצמית "רגילה". כשההגנה העצמית מלווה בהגנה על החצרים היא תחשב כסבירה אלא אם כן אי סבירותה הוא קיצוני ("בעליל"). זה המגונן על ביתו מפני תוקף או מסיג גבול, מקבל תוספת הגנה לעומת זה המגונן על מכוניתו מפני שודדה. הדיפת התוקף ממכונית לא תוגן אם לקתה באי סבירות (וגם אי מידתיות במשמע) ואילו הדיפת התוקף מבית העסק תוגן גם אם לקתה באי סבירות, ובלבד שאי הסבירות איננה מגעת לכדי אי סבירות בעליל.
זאת ועוד. בעוד שבהגנה העצמית "הקלאסית" חייבת להיות "תקיפה" פלוס "סכנה מוחשית", כדי שתקום ההגנה ("כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית"), די "בחוק דרומי" שתארע "פריצה לחצרים" בכוונה לבצע עבירה (גם אם לא התלוותה לה "תקיפה" וגם ללא "סכנה מוחשית"). נתחלפה לה "התקיפה" ב"פריצה" ומוחשיות הסכנה נעלמה.
חוק דרומי, שהוא מתחום המשפט הפלילי (הרחבתה של ההגנה העצמית), משיק להגנה האזרחית המעוגנת בחוק המקרקעין. ניתן להגן על ההחזקה והקנין הקרקעי מפני פולש ופורץ וההגנה תחסה גם תחת פרק ההגנות של חוק העונשין. יש מן ההרמוניה (הבלתי מושלמת) בין המשפט האזרחי והפלילי ביחס למקרקעין (אך לא ביחס למטלטלין).
פורצים ופולשים למיניהם - היזהרו, פן יבולע לכם.
מתנה משמיים
ברשימתי האחרונה הרהרתי ביני לבין מקלדתי ביחס לאפשרות אי-חבותה במס של מתנה לבעל מקצוע חופשי, כאות תודה מתנתית בעקבות הצלחתו. מתנה גרידא, שלא נצפתה מראש ושאיש לא היה מחוייב לה.
בעקבות אותה רשימה, טלפן אליי אחד מפקידי השומה הבכירים והידענים וסיפר לי כי כבר נפל בחלקו לפני שנים תיק שומה שבו עלתה טענה דומה. המחלוקת נפתרה בפשרה. עיקר טענת הנישום היתה, שהוא לא צפה לקבל את התקבול הנדיב הנוסף, ולכן מנותק התקבול ממקורות ההכנסה המוכרים.
והנה ה-punch line: הצלחת הפשרה נשאה חן בעיני הנישום האנונימי, כך ממשיך ומספר לי פקיד השומה, ובחלוף שנה שנתיים הוא שוב ניצב בפני פקיד השומה עם מתנה נוספת שלטענתו אין לחייבה במס. או אז, הביס אותו פקיד השומה בהטיחו בפניו כדלקמן: "במתנה הראשונה, עוד ניתן היה ליתן אמינות לטענתך כי לא יכולה היתה להיות לך ציפייה לקבל בונוס שמן שכזה, אך כשזכית לקבל בונוס במקרה הראשון, ניבטה בך הציפייה, או לפחות יכולה היתה להינבט בך הציפייה, לקבל בונוס בשנית. לפיכך, טענתך בדבר היעדר ציפייה נדחית ושומה עליך לשלם בגינה את מלוא המס". הנישום, כך חתם פקיד השומה את דבריו, נאלם דום.