בנימין נתניהו רצה מאד להיות אריאל שרון. לאו דווקא בעמדות המדיניות שאימץ שרון בשנתיים האחרונות לכהונתו, אבל בכל השאר: בפופולריות, ביכולת לבנות קואליציה מרכזית שלא תייצג אך ורק את הימין, בכישרון לתמרן אותה לבצע את המדיניות שהוא מתווה. כל כך רצה להיות שרון עד שחילק תפקידים ומשרות בממשלה עוד יותר משרון המקורי.
שר שבע הוא שר לא מאיים, קבע שרון, ונתניהו אימץ את הגישה בחדווה. רק בדבר אחד לא הצליח נתניהו ב-120 ימי ממשלתו לחקות את שרון: ליצור קשר הדוק ואינטימי עם נשיא ארה"ב. כבר שבועות שראש הממשלה מתגונן, ומידי יום נערך למכה הבאה, שלא ברור מאין תבוא: מהשליח מיטשל, מיועציו הקרובים של היושב בבית הלבן, משרת החוץ קלינטון, או השד יודע מהיכן.
אריק שרון מדווש במזרח התיכון
יכולה דעתו של בנימין נתניהו לנוח. גם חודשי ממשלתו הראשונה של אריאל שרון לא היו גן של שושנים. כה רבה היתה החשדנות עד ששרון הרחיק לכת ונשא את נאום צ'כוסלובקיה המפורסם שבו התריע כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה של 1938, שאולצה למסור את חבל הסודטים לגרמניה. שרון נאם, ובוש עשה והנחית עליו את מפת הדרכים.
בממשל האמריקני הודו ברבות הימים שציפו ששרון יזום מהלך מדיני כלשהו, אך משזה בושש לבוא, יצר ממשל בוש את מפת הדרכים, והיה לממשלה האמריקני הראשון שמכריז על תמיכתו הפומבית בהקמת מדינה פלסטינית. שרון התקשה להתאושש מעוצמת ההפתעה.
בוושינגטון אוהבים את לספר את משל האופניים. אם אתה לא מדווש, אתה נופל. המשל הזה תקף במיוחד לגבי המזרח התיכון. שרון למד את משל האופניים על בשרו.
נתניהו נכשל עד כה בקריאת ממשלו של אובמה. האמירות בחדרי חדרים של מקורבי ראש הממשלה נגד שניים מיועציו הבכירים של הנשיא האמריקני - ראש הסגל רם עמנואל והיועץ דיוויד אקסלרוד - הן במקרה הטוב הוצאת קיטור וכעס, ובמקרה הרע תסכול ואיבוד פרופורציה. מדיניות אין כאן.
שרי השישייה (יעלון, ברק, ליברמן, מרידור, בגין) נהנים להתרשם בקול רם מעומק ורצינות הדיונים שמקיים ראש הממשלה. בהכנות למפגש עם הנשיא האמריקני קיים נתניהו עשרות דיונים. הצרה היתה שאיש לא נערך לתסריט לפיו הנשיא לא יקבל את התיזה שעליה נשענה המדיניות כולה: קודם איראן, אח"כ כל היתר. אובמה, לא קנה את זה.
איש המלים
נשיא ארה"ב הוא איש של מילים. נאומיו מבריקים, ובראיונות הרבים שהוא מעניק הוא שופע קסם אישי. על המעשים מתרבים והולכים סימני השאלה. צפון קוריאה החציפה פניה, ולאובמה לא היתה תשובה לשלל הטילים ששיגרה. באיראן הסתיימו הבחירות כפי שהסתיימו, והממשל, שתכנן דיאלוג פורה עם ההיאתולות, נותר עם הלשון בחוץ. גם סעודיה לא העניקה לו שום מחווה למרות ההפצרות והביקור של אובמה בריאד, יממה לפני נאום קהיר.
ולמרות זאת, אובמה הוא עכשיו הדוד מאמריקה, והדוד הזה הוא שמעניק עכשיו לישראל את הסיוע - שלושה מיליארד דולר מידי שנה כסיוע בטחוני. אמירתו של הדובר האמריקני השבוע כי מוקדם עדיין לדון בעיצומים כלכליים על ישראל לא היתה נשמעת בימי בוש. בימיו היו משיבים כנראה בלאקוניות שהנושא לא עומד על הפרק. יכול להיות ששום עיתונאי סקרן לא היה מעלה אז את השאלה הזו.
נורות האזהרה נדלקו מזמן, ועכשיו גם הסירנות כבר עולות ויורדות. לנתניהו יש דרך אחת לצאת מהמבוך: ליזום. יוזמה מדינית תרגיע את האמריקנים.
הוא יכול להתנחם שגם אריאל שרון למד את זאת בדרך הקשה.
הכותב הוא מגיש התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' והפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון