במרחק כמה ק"מ ממערב לקרמלין, על גדות נהר מוסקבה, הולכת ומוקמת בימים אלו מצודה חדשה של עוצמה רוסית. לב הקומפלקס יהיה גורד שחקים בגובה 93 קומות, שמיועד להיות הגבוה באירופה. סביב המגדל הזה, כמו הכנסיות והארמונות שמצטופפים יחדיו בקרמלין, יהיו עוד בנייני משרדים עטויי זכוכית שיתנשאו לגובה. כל האזור הומה פעילות של בנייה 24 שעות ביממה.
מרכז העסקים הבינלאומי של מוסקבה, שידוע בשמו הבלתי רשמי "מוסקבה סיטי", עומד להיות הסמל המהמם ביותר של עושר הנפט שממנו נהנית רוסיה. זו התשובה של מוסקבה לקנארי וורף בלונדון (הדוקלנדס) או לה דפאנס בפריז.
מוסקבה סיטי משגרת עוד מסר לעולם: שרוסיה מעולם לא אהבה לפגר מאחור. בשנות ה-30 במאה שעברה הוקם כאן "ארמון הסובייטים", שנועד להאפיל על האמפייר סטייט בילדינג, אך ננטש לאחר מכן. גם מרוץ החלל ומרוץ החימוש היו חלק מאותה שאיפה. מוסקבה סיטי אולי נראית עתידנית, אך היא מגלמת שאיפה נואשת להדביק את המערב, שקיימת בדי.אן. איי הרוסי מאז פיוטר הגדול ועד התרברבותו של ניקיטה חרושצ'וב באוזני שגרירים מערביים במוסקבה ב-1956: "אנחנו נקבור אתכם".
עיר על סטרואידים
כאשר מהלכים ברחובות מוסקבה, מתעורר הצורך להשוות את מוסקבה של היום לסטריאוטיפ שהקדים את ימיו של בוריס ילצין בעיני משקיפים מערביים רבים. עד שנות ה-90, למשל, מבקרים זרים יכלו ללגלג על מכוניות סובייטיות. מכוניות הלאדה והוולגה המיושנות ללא תקנה קרטעו לאורך כבישים ראשיים ריקים כמעט, שרוחבם הספיק למעבר טורים של טנקים. אותם כבישים של ארבעה נתיבים פקוקים כיום, ומכוניות לאדה הן מחזה נדיר בטורים הארוכים הנצחיים של מכוניות מרצדס ורכבי השטח.
למרות פקקי התנועה וזיהום האוויר שלה, סיפור האהבה של הרוסים עם כלי רכב אינו מסתיים. בדרך לנהר מן הכיכר האדומה תלויה מודעת חוצות ענקית של ב.מ.וו. על שטח בגודל חומת הקרמלין. מדרום לשם יש סוכנות של מרצדס בשטח ענקי, שנאמר עליה שאת הלוגו שלה על הגג אפשר לראות מן החלל (או לפחות בגוגל כדור הארץ). כדי להתמודד עם המכוניות החדשות הרבות, כביש טבעת נוסף של שמונה נתיבים נבנה בימים אלה, ומצטרף לקונצרטינה של כבישים דומים שחובקים את הקרמלין.
העיר, שהיתה תמיד שרירית, נראית כאילו היא על סטרואידים. ולדימיר פוטין, הנשיא לשעבר וראש הממשלה בהווה, וראש העיר יורי לוז'קוב, הותירו את חותמם על העיר באופן בלתי ניתן להכחשה. האדריכלות שלהם היא של ניצחון, של אומה שהתעוררה מחדש לחיים עם ביטחון עצמי שופע.
גוש של בנייני דירות יוקרה חדש, שמכונה "ארמון הניצחון", נבנה בחיקוי של הסגנון הסטליניסטי: גורדי השחקים שכונו "שבע האחיות" משנות ה-50, עם הצריחים הדקים שלהם ואינספור פסלים.
ללא גבולות
עד למשבר הפיננסי האחרון התגוררו במוסקבה יותר מיליארדרים מאשר בניו יורק או בדובאי. מבקרים שתקועים עדיין בעולם הדימויים מהתקופה הסובייטית, של תורים ארוכים בפתחי חנויות ריקות מסחורה, נתקפים בהלם למראה עיר גדולה ששקועה באורגיה של צרכנות.
לנין היה מתהפך בקברו, כלומר אם גופתו החנוטה היתה נקברת, ולא מוצגת לראווה בארון זכוכית. המוזוליאום שלו בכיכר האדומה היה המקום שממנו השקיף הפוליטביורו על מצעדי הטנקים ומשגרי הרקטות במצעדי 1 במאי. אך מאז קריסת ברית המועצות, החיזיון ההוא התחלף בנטייה להפרזה שהרוסים מכנים "בספרדיאל" - ללא גבולות. אין גבול לעושרם של האוליגרכים, או להוללות שלהם במועדוני הלילה.
המטרו של מוסקבה הוא מורשת יפה יותר של הישגי השיטה הסובייטית. נפלאות הרכבת הזו ראויים לציון: תחנות מצופות שיש, מוארות על-ידי נברשות ומעוטרות בפסלים ובציורי קיר. התחנות שראויות לציון הן מיאקובסקאיה מ-1938 עם פסיפס תקרה אוטופי וקשתות מעודנות, ונובוסלובודסקאיה מ-1952, שהזגוגיות האטומות למחצה שלה מעניקות לה צביון של קדושה כנסייתית.
אך פחות ידוע כמה עמוק המטרו הזה. הדרגנועים שלו יוצרים רושם של נסיעה למעבה האדמה; הם תלולים ומהירים יותר מאלו של לונדון, וציבור הנוסעים אוהב אפילו קצת יותר לדחוף את דרכו. ועדיין, מחיר הנסיעה זול להפליא - תעריף אחיד של 22 רובל (פחות מ-70 סנט) וכמעט אין איחורים ותקלות. הקפיטליזם אולי ניצח מעל האדמה, אך כאן, בעולם התחתון של מוסקבה, שאליו לא מגיעים אנשי הכספים, הסוציאליזם מתנהל היטב, עושה רושם.
הכותב, פול גולד, תרגם את הספר "רוסיה והערבים" של שר החוץ הרוסי לשעבר יבגני פרימקוב, שהופיע בספטמבר בהוצאת פרסאוס בלונדון