שתי הפקות חדשות יציינו 20 שנות פעילות לאנסמבל עיתים של רנה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת 2008. הפרטים נמסרו אתמול (ד') במסיבת עיתונאים באולם הבית של האנסמבל, ברחוב נחמני בתל-אביב.
בסוף אוקטובר תעלה גרסה חדשה למחזה "סכינים בתרנגולות" של המחזאי הבריטי המוערך דיוויד הרואר, בבימויו של ארי רמז. מחזה הביכורים של הרואר הוצג לראשונה בשנת 1995, ועוסק במשולש אהבה-שנאה קטלני הנרקם בין אישה החיה בעיירה נידחת בצפון-אנגליה ומאבדת את הטעם בחייה האפרוריים, לבין בעלה המתנכר וגבר נוסף ההופך למאהבה.
בהמשך השנה, או בתחילת 2010, תועלה היצירה "הרצל" (שם זמני), העתידה להיות פרויקט הדגל של האנסמבל לציון 20 שנות פעילותו. "באופן טבעי אני מוצאת בחייו של הרצל חומרים לסיפור בימתי מרתק", אומרת ירושלמי. "האיש עבר בחייו, שלא היו ארוכים מדי, שינויים ותהפוכות הקשורים למהלכים היסטוריים ואישיים גם יחד. מה שמעניין אותי זה ליצור פסיפס של רגעים מחייו. רצף תמונות שינסו להגדיר איך הפך למי שהפך, וישמרו את התחושה כאילו מדובר בסיפור שנקטע באיבו. זה פרויקט על זהות, זיכרון, שכחה, התבוללות והתבדלות".
לפעול בלי להתפשר
רנה ירושלמי החלה את דרכה האמנותית כרקדנית, ובראשית שנות ה-60 למדה בימוי וניהול הצגות באקדמיה המלכותית לאמנויות הדרמה בלונדון. בין השאר הייתה עוזרת במאי ומנהלת הצגות של המפיק הנודע גיורא גודיק. בשנת 1989 יסדה את אנסמבל עיתים, הפועל גם כיום בחסות התיאטרון הקאמרי, ואותו היא מתארת: "סוג של מעבדה הבוחנת את הערכים והיחסים המשתנים בין כל המרכיבים של החוויה התיאטרלית".
בין ההפקות שהעלה אנסמבל עיתים במהלך השנים, שזכו לשבחים ופרסים בינלאומיים בכל העולם: "המלט", "וויצק 91'", "רומיאו ויוליה", "מיתוס", "שלוש אחיות", "הדיבוק", ופרויקט התנ"ך שהועלה בארבעה חלקים באורך כולל של שמונה שעות ב-1996.
"מעט מוזר לי לחשוב שכבר עברו 20 שנה מאז שהקמנו את אנסמבל עיתים, אבל אני שקועה רוב הזמן בעבודה שוטפת ולא חושבת יותר מדי על הזמן העובר", אומרת ירושלמי.
*רוב מוסדות התרבות בארץ מתלוננים על מגבלות תקציב, בעקבות המיתון. עד כמה פעילות אנסמבל עיתים נפגעת, אם בכלל?
"כאשר יש לך תקציב של מיליון דולר אתה יכול לעשות על הבמה דברים שאין דרך לעשות עם מיליון שקל. זו עובדה פשוטה. אולם, כאשר אתה יודע מהו התקציב העומד לרשותך, אתה משתדל לא לצאת מראש ביוזמות שהן מעל ליכולות שלך. החוכמה היא לא להתפשר, כלומר לפעול בצורה שבה תוכל להישאר נאמן לחזון האמנותי ועדיין לא לפרוץ את מסגרות התקציב.