לפני כמה ימים הוצג ביס דוקו סרט על אישה שרצחה את מאהבה שנטש אותה. לאחר מכן, בהיותה במעצר התברר שהרתה לנרצח. היא ילדה וביקשה להשתחרר בערבות. בית המשפט ביקש וקיבל חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה האישה היתה מסוכנת רק לגבר הנוטש, ואין בה סכנה לציבור. על סמך חוות הדעת היא שוחררה בערבות. כעבור כמה שבועות רצחה האישה את תינוקה, והתאבדה.
קשה לא לעשות אנלוגיה בין המקרה הזה לבין מה שקורה לאחרונה אצלנו עם חוות דעת פסיכיאטריות מצד אחד, ועם התייחסות בתי המשפט אליהן. המקרה הבולט הוא (להבדיל, כמובן) של האישה המכונה, בצדק או לא, "האם המרעיבה". אני לא מתכוון להתייחס כאן לעצם העניין, אלא לתפקוד בתי המשפט בכל הקשור לחוות הדעת הפסיכיאטריות.
שתי חוות דעת
היו שתי חוות דעת. האחת, של ד"ר יעקב וייל, שקבע כי האם לא מסוכנת לילדיה ואינה סובלת מתסמונת מינכהאוזן (צורך פסיכוטי בתשומת לב). והיתה חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי ששלל את ממצאי וייל.
נשיאת השלום בירושלים, שולמית דותן, החליטה כי "יש להעניק יותר משקל לחוות דעתו של ד"ר יעקב מאיר וייל, הפסיכיאטר שנפגש עם האם החשודה ובדק אותה, מאשר לזו של הפסיכיאטר המחוזי שערער על קביעתו של האחרון כי האם אינה מסוכנות לילדיה, מבלי שנפגש עמה".
חרטה מאוחרת
והנה, כבר למחרת, בראיון עיתונאי, אמר וייל כי "אינני יכול לקבוע אם האישה סובלת מתסמונת מינכהאוזן, כי זו איננה 'הפרעה' שניתן לאבחן בשעתיים של שיחה, ולא מסוג האבחנות הפסיכיאטריות שניתנות על סמך ראיון פשוט". לאחר כמה ימים נוספים הוא חזר בו לגמרי מחוות דעתו. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, האם כבר היתה עם ילדיה האחרים (שלא נטען כי אי פעם פגעה בהם, צריך לציין).
הפסיכיאטריה נקראה שוב לדגל כדי לערוך בדיקה לאסף גולדרינג החשוד ברצח בתו נעה. ויש עוד עשרות ומאות מקרים של חוות דעת פסיכיאטריות בעלות משקל רב בקביעה התוצאה הסופית במשפט פלילי, ולכן חשוב להפיק את הלקחים המתבקשים מהמקרה של האם שהרעיבה - או לא.
יש שופט, והוא לא הפסיכיאטר
הלקח הבסיסי הוא שהפסיכיאטר אינו השופט. הוא רק איש מקצוע שחוות דעתו מתבקשת על ידי בית המשפט או אחד הצדדים. וכאן חשוב להדגיש את ההבדל בין חוות דעת פסיכיאטרית לבין חוות דעת בעניינים טכניים-מדעיים, כמו דנ"א שהוא מדע, ולכן מדויק. הפסיכיאטריה, לעומת זאת, אינה מדע מדויק, היא רחוקה מאוד מלהיות כזאת, על כל דעה אפשר לקבל עשרות עמדות מנוגדות.
לכן, בחוות דעת טכניות-מדעיות, אין לשופט שיקול דעת, הוא חייב לקבלן. אבל לגבי פסיכיאטריה, ודאי שזה לא כך. למרות זאת, השופטים, רובם ככולם, מתייחסים אל דברי הפסיכיאטר כמעט כאל דברי אלוהים חיים. בעיקרו של דבר כי זה הדבר שהכי קל לעשותו, לא צריך לחשוב, לא צריך להפעיל שיקול דעת, וגם לא צריך לקבל אחריות - אפשר להעביר אותה אל הפסיכיאטר.
הרבה גרגירי מלח
זו גישה שחייבים לשנותה. שופטים צריכים להתייחס אל חוות דעת מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עם הרבה גרגירי מלח. נשיאת העליון חייבת להבהיר, בעצם להורות, שגם כאשר יש חוות דעת כזאת - האחריות היא על השופט, ועליו להפעיל שיקול דעת אם לקבלה או לדחותה; בכל מקרה, יש לחייב שופטים להימנע מלהסתמך על חוות דעת אחת.
רצוי להסתמך על לפחות שלוש. ואז השופט, ורק הוא, צריך להיות זה שמחליט אם לקבל, ומה לקבל - ואם בכלל.
matigolan@globes.co.il