משה רון, 64, הוא מהמתרגמים והעורכים הספרותיים הוותיקים והחשובים בישראל. נולד בתל-אביב ב-1945. למד ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט שלו (על הסופר הנרי ג'יימס) קיבל באוניברסיטת ייל ב-1975. שימש כמרצה בחוג לספרות כללית השוואתית וכראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית.
ערך בסימן קריאה, בכתר, בעם עובד ובקיבוץ המאוחד; כתב על ג'אז ב"העיר" וב"חדשות"; עורך ומגיש מאז 2001 את התוכנית "שחור וכחול: ג'אז ועוד" ברדיו הר הצופים, FM106 ירושלים. בקרוב ייצא תרגומו (בשיתוף עם בנו, אדם) ל"בלשי הפרא", יצירת המופת של רוברטו בולאניו. ספר נוסף שהוא עורך, "אנתולוגיה של הסיפור האמריקני הקלאסי", ייצא בקרוב על-ידי המפעל לתרגומי מופת ועם עובד.
*איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?
"אני מכור לבתי קפה באופן כללי, אבל הנאמנות שלי משתנה עם הנסיבות. בתקופה האחרונה, קפה 'לו' בבלפור פינת עין ורד בתל-אביב, כי זה קרוב למערכת עם עובד, העובדים ידידותיים והאוכל טוב; קפה 'מרסנד', הטוב מהקרובים לביתי; ו'דיזי' או 'סוכר' כשאני רוצה לחבר מחשב לחשמל".
*מה דעתך על הקשר שבין בתי קפה וספרות בארץ ובעולם?
"בית קפה בשבילי, זה מקום שאפשר לפגוש בו מישהו ולשוחח איתו באיזון הנכון שבין אנונימיות לבין תחושת שייכות, ואני מרבה להיפגש עם חברים ועמיתים שהם סופרים בבתי קפה שונים. זה חלק מהחיים ומהעבודה. אני מאמין שספרים נכתבים בראש וביד, ובתי קפה, כמו כל אתר אחר, יכולים רק לספק אווירה ותנאים חומריים לחילופי דברים, לחשיבה ולעבודה. אתה יכול לשבת בבתי קפה בחברת סופרים ומשוררים כל חייך ולא לכתוב שורה אחת ראויה לדפוס".
*מי היית רוצה שיישב איתך בשולחן?
"הייתי שמח להוריד איזה בורבון עם צ'נדלר, קארבר או בארתלמי, אם כי היה לי בטח קשה לעמוד בעשן הסיגריות. למרבה הצער שלושתם כבר מתו, בין השאר בגלל הבורבון והסיגריות. מעניין איזה מין טיפוס היה גילברט סורנטינו ברמה של שיחת חולין וישיבה בבית קפה. וכמובן, פינצ'ון, רק בשביל לדעת מי הוא. מהצרפתים מסקרנים אותי איזידור דוקאס ורוזן לוטריאמון, ומבני המאה ה-20, רמון קנו וז'ורז' פרק".
*מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך ביותר?
"יעקב שבתאי, חנוך לוין, רונית מטלון, חיה שנהב. השתתפתי בכתיבת ספר על דוד שחר - זה לא נעשה מתוך אדישות, אבל זו גם לא אהבה שלמה".
*והסופרים הזרים?
"מהישנים, ראבלה, סרוונטס וסטרן; סטנדאל, מרימה ופלובר. מהחדשים יותר, צ'נדלר, קארבר, בארתלמי, פיילי, סורנטינו, ובקיצור - אלה שתרגמתי".
*איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?
"'מיץ פטל' של חיה שנהב. קלאסיקה".
*מהו הספר האחרון שקראת והותיר עליך את רישומו?
"ספרו של הסופר הצרפתי ז'ן-מארי בלאס דה רובלס, 'במקום שהנמרים נמצאים בבית' (ציטוט מגתה), רומן עב-כרס ששוזר מספר לא קטן של קווי עלילה שמתרחשים ברחבי ברזיל וממחישים רבות מהדילמות שעמדו בפני האנושות עם פרוס המילניום, עם פרקי ביוגרפיה בדיונית העתידה להתגלות כזיוף, שגיבור הרומן אמור לעבוד על מהדורה חדשה שלה".
*איזה ספר שתרגמת אהבת במיוחד, והוא דווקא הוחמץ על-ידי הקהל?
"לצערי, יש כמה וכמה כאלה. אדרג אותם על-פי רמת הטוטאליות של ההתעלמות מקיומם: 'אמן התשוקה' של ג'ון הוקס, 'סטיית אור-כוכב' של גילברט סורנטינו; 'אסכולה ישנה' של טוביאס וולף; 'חיי עיר' של דונאלד בארתלמי; 'הפרעותיו הקטנות של האדם' של גרייס פיילי".
*מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי-עת ספרותיים בישראל?
"טוב שיש כאלה. אני קורא בעיקר את המוספים. במוספים אני מתרשם מאיכות הביקורת רק לעתים רחוקות. מלבד קבוצה קטנה של כותבים ותיקים, בעלי עמדות עקביות ומנומקות, וקבוצה קטנה עוד יותר של מבקרים צעירים שמסוגלים לכתוב דברי טעם ולהתנסח היטב, יש יותר מדי אקראיות בבחירת הכותבים, ועוד יותר מזה באמות המידה שמנחות אותם לכאורה. יש יותר מדי מאמרי ביקורת שמגיעים היישר מהקורקבן של מישהו, על-פי רוב צעיר מאוד, בנוסח 'זה לא הספר שרציתי לקרוא, אז זה לא ספר שווה', או גרוע מזה, 'לא הבנתי את הנקרא, ולא ייתכן שאני לוקה בהבנתי או בהשכלתי, לכן הסופר פלצן וראוי לבוז'".
*מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?
"כשהייתי תלמיד תיכון לא אהבתי את המקצוע. קלטתי אז שמשתמשים בו כערוץ נוסף להנחלת ערכי הציונות, וגם הרגשתי שספרות היא עניין קצת רכרוכי ורגשני כזה. של בנות. לטעמי, צריך ללמד תלמידים לקרוא ולגלות להם את הסוד הגדול, שטקסט ספרותי הוא צוהר לעולם שלם, שיכול להיות זר ומוזר, מסקרן, מרגש ומחכים.
"לפני כמה שנים, בני הצעיר, שהיה תלמיד י"א, הגיע הביתה ואמר: 'המורה נתנה לנו לקרוא משהו של סופר אחד, צ'כוב. אתה מכיר סופר כזה, צ'כוב?' אמרתי שכן. 'אחלה סופר, הצ'כוב הזה', אמר הבן וביקש עוד ספרים שלו. אני לא יודע איך, אבל המורה הזאת עשתה משהו נכון".
*איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?
"'הראש שלי הוא כמו טייפרקורדר שיש בו רק כפתור אחד: מחק' (מתוך הפילוסופיה של אנדי וורהול)".