"כשנכנסתי לתפקיד ניסיתי לנסח לעצמי את זכות הקיום של גלריה הקיבוץ בשדה האמנות התל-אביבי. מה מקומה לצד הגלריות המסחריות? איזו רלוונטיות יש לה? מה הייחוד שלה? לאמצעים הדלים שעמדו לרשותה אהבתי לקרוא 'האיכות של הצניעות'", אומר יניב שפירא, אוצר גלריה הקיבוץ בתל-אביב, המסיים בימים אלה את תפקידו.
שפירא עוזב את הגלריה אחרי חמש שנים, שבהן הצליח לצקת במקום תכנים חדשים ומרתקים, למרות ההידרדרות במעמד הקיבוצים בחברה הישראלית והתרוקנות הערכים הקיבוציים מתוכנם המקורי. הוא נכנס בשעתו לנעליה הגדולות של האוצרת טלי תמיר, שעברה משם למוזיאון נחום גוטמן. כעת הוא יוצא להשלים עבודת דוקטורט, לאחר שנוכח שלא יוכל לעשות זאת במקביל לעבודה בגלריה.
"היום הגלריה נמצאת במקום מצוין מבחינת יחסי הכוחות בשטח. הגלריה ממוקמת במקום מאוד נחשב, וטלי תמיר עשתה עבודה מאוד טובה. עדיין, התקופה הייתה מאוד טעונה והרגשתי צורך לנסח את הייחוד שלה. ראיתי בתפקיד מחויבות כפולה ומאתגרת: א. לקיבוץ כמושג וכל מה שהוא מייצג, כמיקרוקוסמוס של החברה והתרבות הישראלית. ב. לעולם האמנות. אני כאיש אמנות לא יכול להתפשר על איכות אמנותית. זו גלריה איכותית, רלוונטית וקשובה למגמות עכשוויות. אם אחד מהתנאים האלה לא מתקיים, הגלריה מאבדת את הטעם שלה, את הזכות לומר את דברה".
אמן העיר ואמן הכפר
שפירא עצמו הוא בן קיבוץ, המתגורר כיום בקיבוץ יזרעאל. האכפתיות שלו כלפי החברה הקיבוצית מגיעה ממעורבות עמוקה, אך גם מסקרנות אינטלקטואלית, היסטורית, לא רומנטית.
סמוך לסיום תפקידה בגלריה, אצרה תמיר את התערוכה "לינה משותפת", בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב. התערוכה הכתה גלים והציתה דיון חריף. אם בעין הציבורית הישראלית השינויים שעוברים על החברה הקיבוצית נתפסים כמשבר מתמשך, לדברי שפירא, התערוכה מיצתה אמירה חריפה, שהצביעה באופן מאוד חלקי על המורכבות שבניסיון הקיבוצי החלוצי.
שפירא: "תמיר ייצגה תפיסה לפיה הקיבוץ נתפס כ'מקום הפשע'. זה היה חלק מאקלים חברתי שהגיע למסקנה כי הקיבוץ מיצה את תפקידו. החוויה שלי הפוכה. החיים בקיבוצים נמשכים והאורגניזם הזה חי ומתפתח לכיוונים מאוד מעניינים. לי היה מאוד חשוב, כבן קיבוץ וכמי שחי בו, להצביע על נקודת מבט בונה. לא מתוך טפיחה עצמית על השכם, אלא מתוך רצון להראות את ההתמודדות של קהילות קיבוציות, חברתיות, עם משבר וחיפוש אחר נקודת מוצא".
התמודדות כזאת הוא מצא בפריחתן של הגלריות הקטנות בקיבוצים ברחבי הארץ. "מהי גלריה בקיבוץ אם לא ביטוי של צורך בתרבות, גילוי של יצירה, של דיאלוג עם החוץ, לא הסתגרות. בלי קהילה קיבוצית אין הצדקה לגלריה".
*אירועי שנת ה-60 למדינה נתנו לך פלטפורמה למחויבות שעליה הצהרת, לתת למושג הקיבוץ במה בעולם האמנות.
"לכאורה כן, אבל הם לא היו המוטיבציה העיקרית. מהיום שנכנסתי לגלריה הסתובבתי בקיבוצים וניסיתי להבין מה הדבר המעניין שקורה בהם מבחינת האמנות. בשלב מאוד מוקדם הבנתי שהתופעה של הגלריות רחבה הרבה יותר מששיערתי. אצל האמנים עצמם, לעומת זאת, לא זיהיתי כל ייחוד ושוני מהאמנים הפועלים בעיר - לא איזו רוח אידיאולוגית, ערכית".
*זה היה גילוי מפתיע?
"כן. האמן הקיבוצי, שהקיבוץ מעמיד לרשותו משאבים והוא תורם לקיבוץ מכישרונו, כבר לא קיים. היום אמנים בקיבוצים מייצגים את עצמם ואת הקריירה שלהם. בעיר מוצאים יותר מעורבות חברתית ופוליטית. לא רואים את זה בקיבוצים - אמן בקיבוץ מנסה לשרוד ולא מייצג את הקיבוץ, גם לא מקבל גיבוי מהקיבוץ, וזה מובן במציאות של ההפרטה כיום.
"את זה ניסיתי להבין בתערוכה 'מרחב פרטי מרחב ציבורי'. קודם כל להבין ושנית ליצור קשר עם הגלריות בקיבוצים ועם האוצרות שלהן, ליצור מפגשים, ולהבין שיש פה סוגיה אמיתית".
*בגלריות הקיבוציות דווקא יש פשרה על איכות אמנותית. זה לא הפריע לך?
"אני עושה הבחנה ברורה בין הגלריות בקיבוצים לבין גלריה הקיבוץ. הגלריה מציגה שמונה תערוכות בשנה, זה הלחם והחמאה שלה וזו שליחותה, זו הצדקתה. הפרויקט עם הגלריות בקיבוצים היה מהלך שהתקיים במקביל ובנוסף לתערוכות בגלריה. לא רציתי להגיד לגלריות מה לעשות אלא להצביע על הנוכחות שלהן".
*אבל בפרויקטים הללו גרמת להן להרים ראש ואולי להיות רציניות יותר.
"הפלטפורמה שגלריית הקיבוץ אפשרה לגלריות בקיבוצים הייתה של חשיפה וארגון. היא הצביעה על האופציה שהן מציעות לאמנים צעירים, לאמנות ניסיונית ולאמנות בפריפריה. זה תרם לדימוי והערכה העצמית שלהן אבל לא פחות מכך תרם גם לגלריה הקיבוץ. זה הפך אותה למעין 'גלריית אם', שמספקת אינפורמציה על עוד כ-30 גלריות וקושרת בין אמנים, קהילות ומוסדות".
מקום שחולק ידע
הפרויקט הראשון, "נלבישך שלמת בטון ומלט", התקיים בשנת ה-60 למדינה, אשתקד. במסגרתו התקיימה בגלריה התערוכה "מרחב פרטי מרחב ציבורי", ובה הוצגו צילומים של חללי הגלריות הקיבוציות. מעין "ייבוא" של הקיבוצים העירה. בגלריות הקיבוציות התקיימו תערוכות עצמאיות, אשר ביטאו כל אחת את פרשנות האוצר לכותרת הגג הציונית מאוד של הפרויקט, "שלמת בטון ומלט". במקביל יצא מדריך גלריות מפורט במתכונת של גיליון מיוחד של עיתון "הקיבוץ".
השנה, במסגרת אירועי 100 שנה לתנועה הקיבוצית, התקיים פרויקט משותף נוסף במתכונת דומה - "מדרש קיבוץ". שפירא רואה בכך הישג משמעותי, ובשם הפרויקט, "מדרש", הוא רואה באופן סמלי קריאה לפרשנויות שונות של מושג הקיבוץ, אשר יש מקום ולגיטימציה לכולן.
"היום אני יכול לעזוב את גלריה הקיבוץ אחרי שהפרויקט הזה מתקיים כבר פעם שנייה ברצף. מבחינתי זה נכנס למחזור הדם של הגלריה. נוצרה מחויבות. זה הפך אותנו למקום שמפיץ אינפורמציה וחולק ידע, וזה בדיוק ההפך ממה שגלריה מסחרית עושה - ששומרת את האספנים ואת המידע שלה לעצמה. כאן נוצרו קישורים בין הגלריות השונות ותערוכות שעוברות מזו אל זו".
*בצד המחויבות לאמנות, מצאת לעצמך טריטוריה לביטוי אישי שלך?
"במבט לאחור התברר לי שרוב התערוכות שעשיתי היו תערוכות יחיד. זה נבע מתוך רצון למצות מהלך אמנותי של אמן יחיד. מנגד, הרגשתי שיש סוג של אינפלציה של תערוכות נושא, שלא ממש הצדיקו את עצמן. החלל של גלריה הקיבוץ אפשר לי להעמיד מקום לרשות אמן. הרבה מהתערוכות היו מיצבים שנבנו במיוחד למקום, ללא תכתיב מסחרי או עבודת אמנות שצריכה להימכר".
בחמש שנותיו של שפירא במקום הוצגו תערוכות יחיד של סשה סרבר, פני הס יסעור, גיא בר אמוץ, ליאת קלינגמן ועוד רבים. "הגלריה אפשרה לי לעבוד עם אמנים צעירים, כמו זיו בן דב, נטע שפירא - עבודות שלכאורה לא לגמרי שלמות, שמצביעות על תהליך העבודה. וגם אמנים לאו דווקא צעירים אבל כאלה שלא ממש מוצגים, כמו אוסמה סעיד - אמן פלסטיני בשנות ה-50 לחייו".
*האם התפקיד של הגלריה מנוסח היום טוב יותר?
"אני חושב שהמשמעות של הגלריה טמונה קודם כל בנוכחות רבת השנים שלה. זו אחת הגלריות הוותיקות בתל-אביב. היא נוסדה ב-1967, והיא מהבודדות ששרדו את כל תלאות הזמן והתהפוכות. היא פועלת בצניעות, בתקציב דל. אפילו העבודה שלי הוגדרה כיומיים בשבוע מחוסר תקציב. כמובן שמאחורי הקלעים יש עוד הרבה עבודה.
"היכולת של הגלריה לנסח כל פעם מחדש את הרלוונטיות שלה, ובמובן מסוים את הרלוונטיות של הקיבוץ, זה חלק מכוחה וחשיבותה. אני רוצה להחמיא לתנועה הקיבוצית על העקביות בכך שמחזיקים את הגלריה, וזה אחד המקומות היחידים שמאפשרים במה כזו וחופש אמנותי".
עבודה של אילת כרמי, מתוך התערוכה "ועדת קישוט"
דופק של קיום יומיומי
*הגלריה בסכנת סגירה?
"הסכנה תמיד קיימת. התפקיד של אוצר הגלריה הוא גם להמשיך לשכנע את התנועה הקיבוצית בחשיבות של הגלריה כמקום לדיאלוג עם החברה והתרבות הישראלית. זה לא מרכז רווח, אבל לדעתי הגלריה משרתת את התנועה הקיבוצית גם תדמיתית".
הגלריה פועלת כעמותה שמקבלת את תקציבה מהתנועה הקיבוצית ונתמכת על-ידי משרד התרבות. אם נמכרת עבודה בגלריה, הכסף מתחלק בין האמן ובין הגלריה - שמעבירה את חלקה לקופת העמותה.
*מי שיבוא במקומך צריך להיות קיבוצניק?
"אני לא יושב בוועדה שתבחר, אבל למיטב ידיעתי תינתן עדיפות לאנשי קיבוץ".
קשה שלא לראות בתערוכת הסיום של שפירא, שתיפתח ביום ו', מעין "מכירת חיסול". זו תערוכה מתוך אוסף הגלריה, שהצטבר שנים רבות, והיא מיועדת למכירה. כותרת התערוכה, "ועדת קישוט", מתייחסת לתפקידם המסורתי של האמנים בקיבוץ. "נמכור עבודות בהנחה לקיבוצניקים, וכך נהפוך לוועדת קישוט של הבתים בקיבוצים. זו מעין מחווה ל'בעלי האוסף'".
*כמה עבודות יש באוסף?
"כ-200 עבודות. כל אמן שהציג משאיר עבודה והתוצאה די אקלקטית. רוב העבודות קטנות עד בינוניות. יש שם ציור וצילום".
בתערוכה יוצגו, בין היתר, עבודות של יחיאל שמי, אילת כרמי, דב הלר, פנחס צינוביץ', משה מירסקי, פריד אבו שקרה, גל וינשטיין, גליה גור זאב ושירלי בר אמוץ.
"גם את התערוכה הנוכחית אני רואה כחלק מתפיסה אוצרותית שלא מפרידה בין גילויי אמנות לניסיון לקשור אותם לתהליכים חברתיים, לדופק של קיום יומיומי, למקום הישראלי. הניסיון להבין את המקום שבו אתה עובד מגדיר את שדה הפעולה שלך. האוצרות בגלריית הקיבוץ נעשית מתוך דיאלוגים מתמשכים עם אמנים, התבוננות ביצירה שלהם וקשב לשינויים שאנחנו עוברים. נכנסתי לתפקיד בעיקר עם שאלות. היום אני יכול לתת גם כמה תשובות", מסכם שפירא. *
"ועדת קישוט", גלריה הקיבוץ, דוב הוז 25, ת"א. פתיחה: ו' 7.8, 11:00. ב'-ה' 15:00-11:00, 18:00-16:00, ו' 14:00-11:00, עד ה-4.9