עטו החד של עמוס קינן היה עושה מטעמים מפטירתו של המורד הנצחי, בנו של פועל בניין ואיש גדוד העבודה, דווקא ביום שלאחר העברת חוק הפרטת קרקעות המדינה. אלא שעמוס קינן הוא הסופר, המחזאי, הסאטיריקון, הפובליציסט, הצייר והפסל, שיובל מחר למנוחת עולמים באדמת הארץ שכל-כך היטיב לאייר ולכתוב את נופיה, ניחוחותיה, צבעיה וחסרונותיה. רעייתו נורית גרץ, בנותיו שלומציון ורונה קינן, וההולכים אחר ארונו בדרך לעינת, יראו בדרכם קרקעות מופרטות שהפכו לנכסי נדל"ן, וקיבוצים שפרנסתם על ענף הקבורה המשגשג בשדותיהם. יחד עם גופתו הם יורידו אלי קבר את העברית הצברית שהיה מיוצריה המובילים, ואת הניסיון ליצור כאן תרבות ישראלית מקורית רעננה ונועזת.
הצעיר הזועם
קינן נולד כעמוס לוין בתל-אביב של סוף שנות ה-20 (2 במאי 1927), למד בבית החינוך לילדי העובדים ולבש בגאון את החולצה הכחולה של תנועת השומר הצעיר, אלא שכאן התחילה דרך המרד שאפיינה את חייו. במקום ללכת בנתיב המרכזי של תנועת העבודה דאז, פנה לדרך "הכנענים" שהשפיעה על כל יצירתו, ובמקום להתנדב לפלמ"ח, הצטרף לפורשים. לתנועת הלח"י שבשורותיה לחם במלחמת השחרור. בניסיון לכבוש את דיר יאסין נפצע.
הצעיר הזועם חזר מהקרבות זועם עוד יותר. המדינה הצעירה לא ענתה על החלומות שחלם בימים אדומים של קרבות ודמים: "הדבר היחיד שנמשיך לשנוא מכל הלב, זה את כל מה שהיה. ואנחנו נישבע שמה שהיה, לא יהיה יותר" ("לטאה", פרחים 191- 194), לכן לא היה מועמד מתאים ממנו כדי להמשיך את הטור המיתולוגי "עוזי ושות" ("הארץ" 1950-52) שהתחיל בנימין תמוז ב-1949. טור של סטירה מהפכנית, חריפה וכואבת. סטירה אמיתית, בועטת בכל מיתוס, ובעיקר בממסד הדתי ובכפייה הדתית, שמעבר לחשיבותה הפוליטית היא פריצת דרך לשונית שמשפיעה עד היום על היצירה הישראלית: "יש הדים שלי בלשון של אורלי קסטל בלום ושל אתגר קרת, אבל צריך לזכור שאני כתבתי נגד כל המגמה של דור הפלמ"ח, והייתי הראשון שמאס בעברית שמתהדרת בעצמה, בשפה קישוטית", אמר קינן בראיון שנתן ב-2003 לאריאנה מלמד.
הפצצה שלא התפוצצה
ב-20 ביוני 1952 נזרקת פצצה (שלא התפוצצה) אל מרפסת דירתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס, למחרת נזרקת פצצה נוספת אל דלתו. נזק רב נגרם לדירה. אין נפגעים. קינן ושאלתיאל בן יאיר שיוצאים מהבניין נעצרים בידי המשטרה. במשפט מתקבלת גרסת הנאשמים שהם הזדמנו למקום במקרה, והם מזוכים.
הפי-אנד? לא על דעת עיתון "הארץ" שמפטר אותו למרות הזיכוי. קינן עוזב את ישראל ועובר לפריז שממנה הוא כותב ל"העולם הזה" מדור בשם "הסכין המשוטטת", יושב בבתי הקפה והברים של העיר שאז היא מרכז תרבותי עולמי, שותה, מתווכח ויוצר עם ולצד מיטב היוצרים והבוהמה, ומנהל רומן ארוך ומתוקשר עם הסופרת הצרפתית הנודעת כריסטיאן רושפור ("מנוחת הלוחם").
אחרי תשע שנים הוא חוזר לתל-אביב. שוב הוא כותב טור סאטירי שבועי. הפעם ב"ידיעות אחרונות", בעמוד המרכזי של המוסף לשבת. למשך שבועות ספורים ב-1964 הוא פורש מהעיתון כדי להוציא את "ציפור הנפש", עיתון עצמאי בעריכת דן בן אמוץ, ובהשתתפות חיים חפר ובועז עברון. כישלון העיתון מחזיר אותו ל"ידיעות אחרונות", שבו הוא ממשיך לכתוב יותר מ=30 שנה. חייו הסוערים של היוצר מרובה הכישרונות, הבועט, הביקורתי, שכל חייו נלחם בממסד, בקונבנציות, בבינוניות של החברה והמדינה הישראלית, הוכנסו בידה האוהבת של רעייתו - חוקרת הספרות נורית גרץ לתוך הביוגרפיה "על דעת עצמו". יצירה ספרותית בפני עצמה, שהייתה מהמובילים בתחרות פרס ספיר השנה. לאחרונה הוציאה בתו רונה קינן את האלבום "שירים ליואל" שמתכתב ומדבר אל אביה.
"כשאני מצייר, כשאני מפסל, אני אומר לעצמי, אולי בנאיביות, שהעולם צריך להיראות בדיוק כך. זה עולם של אדם שאוהב שמש ודשא ועצים ופרחים וציפורים ונחשים ויש בו מעט בני אדם, ולחיות שלו יש בעיני עוצמה עמוקה. לא הייתי יכול לשרוד רק בעולם של מלים שנראה כמו עולמנו. וחוץ מזה - חשוב לא פחות להישרדות, אני עדיין גנן נלהב, ומגדל על הגג שלי עצי פרי, ועוד מעט יהיו תפוחי זהב ואשכוליות, לימונים ולימקוואטים וקומקוואטים ובדיוק עכשיו נגמרו הענבים", אמר ב-2003 לאריאנה מלמד, והוא באמת לא הפסיק ליצור עד שהעולם שהתרחק עד מאוד מהמראה הזה, הביא אותו למצוא מפלט במחלת האלצהיימר ששמה קץ לחייו והוא בן 82.