"אבל אין שום דבר.
אני לא רואה שום דבר".
(עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד")
הוא הגיע לעין חרוד. ובעין חרוד שממה. אין עיר. אין כביש. גם לא מגדל מים. רק מעיין מפכה. רק מעיין.
עמוס קינן נפטר.
נפטר מאיתנו.
ולנו אין מילים. גם אנחנו חולים.
המחלה היא אתה. שיקוף מדויק של פחדיך.
קינן לא איבד את הצלילות. הוא ויתר עליה. מה לצלילות שלו ולמקום שבו הוא חי. לעגל הזהב. לנהנתנות. לשחיתות. לאובדן המוסר. לקריסת המערכות.
מה לעברית הרזה שלו ולפאתוס הרבני. מה לפסליו העזים ולשיח הרדוד. מה לרגישותו המבעבעת ולאוטם שריר הלב הלאומי. מה לו ולנו. רק בוז מתמשך ועמוק.
האלכוהול הוא בוז. האלכוהול הוא כאב. כשאינך יכול לשאת אותו, אתה יורק את מילותיך, בועט, חסר אונים, מבטך מתקהה, גופך נצפד, אתה מתחיל למות.
דיוקן עצמי של עמוס קינן
אתה מתחיל למות ביום שבחרת להיות בודד. חבריך לא בדיוק מכירים אותך. קרוביך לא באמת מצליחים להגיע אליך. אתה אוהב לאייר. לאכול. לפסל. אתה יכול לצחוק. לאהוב. לכתוב. אבל את הטקסט המכונן של חייך כתבת בנעוריך: "אין לי חברים, גם בתנועה אני מרגיש בודד. כולם זרים לי ואין אל מי לפנות".
הזרות היא החוויה של עמוס קינן. הוא עיצבה את גופו. את עיניו. את משנתו. את חבריו. את ארצו. שבה התהלך כזר גמור.
אמרו עליו שהיה רגזן. שהיה עוקצני. שהיה אנטיפת. פרוע. גס. שהיה אדם קשה.
אז אמרו.
הוא לא.
זה לא קינן שהיה עוין, זו ארצו שהייתה עוינת אליו. שהפנתה אליו את גבה.
קינן אהב את ארצו. האדמה ריגשה אותו. והנופים. הוא היה פטריוט אמיתי. הוא נאבק על דמותה. הוא חמל עליה. הוא ניסה להציל אותה מעצמה. הוא הבין שזה חסר תקנה. שזה אבוד.
הוא הבין את זה מזמן.
החלום הישראלי התנפץ. ומטר הזכוכיות נשר אט-אט, חלקיו נפרדים זה מזה, כמו גשם דקיק של חורף.
כל שנותר לו הוא להביט. להתבונן.
המבט הזה בעיניים היה הכוח של עמוס קינן. המבט המצומצם, החד, הנוקב, הדואב, האירוני. מה הסתתר מבעד לעיניו. מה נגלה מבעד למילותיו. מה הוביל את יצירותיו השלמות, המפוכחות. מה אמר לנו ולא רצינו לשמוע. מתי העדיף לשתוק.
השתיקה הייתה הרומן הכביר שהותיר מאחוריו.
החיים, הוא ידע, הם אירוניה מתמשכת. אוסף של פרדוקסים. המילים אינן משכנעות איש, כוחן נותר על הנייר. הפסלים אינם נעים לשום מקום, הם נשארים, צוננים, בגפם. האיורים אינם משתנים עם השנים, רק מי שמביט בהם. והזיכרון לא מתחזק אלא נחלש. כשהשנים עוברות, יש לך יותר זיכרונות, אבל אתה זוכר פחות. יש לך במי להיזכר, אבל אין מי שייזכר בך.
אבל מה נעשה עם הפחדים? לאן נוליך אותם? הם מתגברים והולכים. וחוסר האונים. והמרחק. והגיל. הרוך מכאיב כל-כך. והמילים הן משא כבד של ייסורים.
בגיל 80 הפחדים סוגרים עליך, מלווים אותך מיקיצה עד תנומה. הספרים שלא תספיק. העבודות שלא יושלמו. הגוף שבוגד בך. המוח הלאה. וחבריך המתים. והשפה הננטשת. שוב לבד. עוד יותר מאי-פעם.
דן בן-אמוץ הלך לעולמו. שייקה אופיר מת. גם אדם ברוך גווע. וחנוך לוין נפטר. ומאיר אריאל נאסף. ויוסי בנאי. ומי יספוד לעמוס קינן? מי נשאר? מה נשאר?
מאומה.
"עכשיו, סוף-סוף, טוב לי. אני בעין חרוד".