יואן מאריי גדל בחוות כבשים בדרום סקוטלנד. היום הוא מנהל את תחום "טביעת-הרגל הפחמנית" ללקוחות התאגידיים של "אפוטרופסות הפחמן" (The Carbon Trust). "שאלתי את אבא שלי מהי טביעת הרגל הפחמנית של הכבשים, והוא הסתכל עליי כאילו השתגעתי", הוא מספר, "אבל הוא כן מסוגל להסביר לי בפרטי פרטים מהי צפיפות העדר ובמה הוא מאכיל את הכבשים - שאלות שהוא עונה עליהן בקלות, כחלק מניהול העסק שלו".
ממש כך. מחקר טביעת הרגל הפחמנית (כמה פחמן דו-חמצני משתחרר לסביבה תוך כדי תהליך ייצור של מוצר, צריכתו וסילוקו) מתרכז בנתונים הקטנים. מדובר בשינוי מרענן לעומת הפוליטיקה של התחממות כדור הארץ, שכולה מתמקדת בהפשטה. אנו שומעים ממנהיגינו הבטחות גדולות לגבי העתיד, ללא כל תוכנית ברורה בהווה.
פניתי למאריי כדי לברר איך משפיע ספל קפוצ'ינו על התחממות הכדור. קוראיי הנאמנים עשויים לזכור שכתבתי על השאלה הזו לפני כשנה וחצי, ואף ציינתי כי עמידה במטרות הגדולות של שימור הסביבה בצורה מתקבלת על הדעת מחייבת מיליארדי החלטות קטנות.
השפעת ספל הקפוצ'ינו על התחממות האקלים תלויה בשאלות כמו האם גרגיר הקפה נקלה פעם או פעמיים, מהי הדיאטה של הפרה מפיקת-המתאן שהפיקה את החלב, ומה היה מקור הכוח של מכונת האספרסו. לאחרונה ציינתי כאן שכלכלה מודרנית מכילה בערך עשרה מיליון סוגי מוצרים שונים; משמעות הדבר היא שהפחתת הפליטה של הפחמן הדו-חמצני היא "רק" בעיה של הפחתת פליטות הפחמן סביב ייצור ספל הקפוצ'ינו, עשרה מיליארד פעמים.
במקרה של הקפוצ'ינו, רוב ההשפעה על התחממות האקלים נובעת כנראה מהחלב. "כנראה", משום שאיננו יודעים בוודאות. הניחוש המושכל של מאריי נבע מעבודתו הקודמת בחקר שוקולד חלב. החלב מהווה רק שליש מכל טבלת שוקולד חלב מבחינת מסה, אך אחראי לשני שלישים מהשפעת התחממות האקלים של תהליך ייצורה וצריכתה בשלמותם. ייתכן שכדאי לעבור לאספרסו (דיאטה שונה לפרות עשויה לעזור אף היא), אבל קשה להציע המלצות כלליות בתחום הזה: אפילו האדמה המסוימת שעליה גדל הדשא שאותו מלחכות הפרות משנה את אלגברת ההשפעה על התחממות הכדור.
מחקר טביעת הרגל הפחמנית מניב הפתעות. צרכן מודע סביבתית, שהולך לסופרמרקט כדי לקנות צ'יפס מתפוחי אדמה, יחשוב מן הסתם על אריזת המוצר או על "המיילאג' של האוכל" (food miles), כלומר המרחק שעושה האוכל בין מקום ייצורו למקום מכירתו. אך ב"אפוטרופסות הפחמן" משערים כי רק כאחוז אחד מהשפעת הצ'יפס על הסביבה נובע מהזזתם ממקום למקום.
האשם העיקרי בתהליך הוא דווקא הדשן החנקני המשמש לגידול תפוחי האדמה: מחצית מההשפעה על הסביבה מתרחשת כבר בשלב הייצור החקלאי. הפואנטה איננה שהחקלאות היא תמיד ובכל מקרה הבעיה, אלא העובדה שגם צרכן עם כוונות טובות יתקשה להבין מהי הבחירה הנכונה. וזאת הסיבה לכך ש"אפוטרופסות הפחמן" יצרה תוכנית לתיוג פחמני (תווית על-גבי אריזות המוצרים המציינת כמה פחמן משתחרר לסביבה במהלך הייצור). רק שרוב הצרכנים לא רוצים לבחור במוצר מהנה פחות, רק בגלל תגית הפחמן המופחת שלו.
הממשלה צריכה לקדם את הנושא, אלא שלממשלות קשה לפקח על פרטי פרטים כאלה. מהסיבה הזו, כלכלנים ממשיכים לנסות לקדם תמחור ספציפי לפחמן דו-חמצני, כדי לתמרץ את כל מי שמעורב במערכות האספקה המורכבות הללו לקצץ בפליטת הגז. חלופת המחיר הצנוע והאמין לשימוש בפחמן מתבררת כחכמה. חבל שעוד אין מחיר כזה.