בשבועיים האחרונים נדמה שערוץ 10 החליט לחמם מעט את הגזרה הרדומה של ימי חמישי. בשבוע שעבר הייתה זו מיקי חיימוביץ' עם פרק מאוחר של "אמא יקרה לי", ומהערב - "שומר מסך" עם אמנון לוי.
החיזוק של ימי חמישי הוא מתבקש. בעוד שבועיים תחל "הישרדות" שתיתן מענה לרביעי ולשבת, וכדי להכריע את הקרב מול רשת, זקוק ערוץ 10 לניצחון גם בימי חמישי.
אני מודה שאני מתקשה לגבש דעה על תוכניתו של אמנון לוי, שעברה מתחקירי צרכנות בסגנון כלבוטק לתחקירים סטייל "עובדה". קשה לי גם עם מלחמה בפשע שהופכת לשעשועון פריים-טיים, וככל שגוברת הסכנה לחיי התחקירנים, כך עולה רמת הדרמה - והרייטינג בהתאם.
מה שכן, ל"שומר מסך" של הערב יש תרומה חשובה לדיון הציבורי. אם משטרת ישראל והפרקליטות מצליחות לשים מאחורי סורג ובריח את רוב ראשי הפשע המאורגן בישראל, איך זה שמשפחות הפשע עדיין חיות ובועטות (לפחות בתחקירנים של ערוץ 10)?
הקלות הבלתי נסבלת שבה מרשים לעצמם אנשים להתנהג באלימות, גם לנוכח מצלמות הטלוויזיה, היא הסכנה האמיתית לחברה בישראל. *
דמעות של תקווה
"דור האסלאם", ו' 17:00 ו-22:00, CNN
כריסטיאן אמנפור מבלה את רוב זמנה במקומות שבהם רובנו לא היינו מוכנים להציב את כף רגלנו, אפילו תחת צו מילואים: עזה, אפגניסטן, עיראק ופקיסטן, הפכו כבר לבית שני עבורה. לא תמיד אני אוהב את עבודתה העיתונאית של אמנפור, הדעתנית-מדי לטעמי, אבל בכל הקשור למאמץ שהיא משקיעה בכתבותיה, אין אלא להעריך אותה על נכונותה להגיע פיזית למקומות שבהם קורים הדברים.
"דור האסלאם" מנסה לקשור בין המצוקה של ילדים וצעירים מוסלמים - מעזה ועד להרי אפגניסטן - ובין נכונותם להתגייס לשורות ארגוני האסלאם הקיצוני. קשר שהוא כמעט מובן מאליו לעיניים ישראליות. מה שפחות מובן, ומעורר מידה רבה של הזדהות (אפילו אצלנו, "האויבים"), הוא השאיפה הבסיסית של חלק גדול מהמוסלמים שנתפסים בעינינו כקיצונים, לשלום ולעתיד טוב ובטוח יותר לילדיהם.
למשל, הילד נאסים מאפגניסטן, שהעוני שבו משפחתו חיה הוא פועל יוצא של העימות בין ארצות-הברית לטאליבן, ואפילו מקרה אחד שמוכר לנו היטב - הגינקולוג אבו אל-עייש, ששכל (בשידור חי) שלוש מבנותיו מפגז צה"לי, אבל ממשיך להפיץ מסרים של שלום.*
בלוז לחופש הגדול
"וודסטוק", גרסת הבמאי, מוצ"ש 22:00, יס דוקו
ג'ניס ג'ופלין, ג'ו קוקר, ג'ימי הנדריקס, סנטנה, קרוסבי, סטיל נאש & יאנג, THE WHO, ג'ון באאז, הידעתם שכולם הם גם זוכי אוסקר? טוב, אולי לא באופן ישיר, אבל הסרט בכיכובם, זה שמתעד את פסטיבל הרוק המפורסם בהיסטוריה, זכה באוסקר כסרט התיעודי הטוב ביותר של 1971.
הבמאי מייקל וודלי (עריכה מקורית של מרטין סקורסזי) מביא את סיפורו של הפסטיבל, שהתקיים בדיוק לפני 40 שנה. מה שאומר שצעירים יפים בני 25 שפיזזו אז, הלומי השפעה של "סמים מרחיבי תודעה" (כפי שקראו להם אז) אל מול הבמה, זכאים כמעט לקצבות זקנה מהביטוח הלאומי.
זוהי בחוויית צפייה ארוכה למדי, שלוש שעות וחצי של תיעוד - משלב ההקמה של הבמות, ועד לשלב איסוף הזבל בתום הפסטיבל. לכן מומלץ להצטייד בכמויות מזון ושתייה שיספיקו לכם לצלוח את הסרט, ואולי גם ב... עזבו, לא אנחנו נהיה מי שיקראו לאנשים מבוגרים להפר את החוק, אפילו אם מדובר בסך הכל בהומאז' קטן לרוח התקופה. *