לפני שלוש שנים, בוועידת מפלגת הלייבור הבריטית, ראש הממשלה הנוכחי של אנגליה, גורדון בראון, חש נחיצות באתנחתא קומית במהלך נאומו, והעיר ש"אני לבטח מתעניין יותר בגורלו של החוג הארקטי מאשר בגורלם של הארקטיק מאנקיז". לא בכל יום נדרשת אישיות פוליטית כה בכירה לשמה של להקה צעירה, ועוד בהנחה ששומעיה יבינו במי ובמה מדובר. אבל זו עדות למעמדה המורם של הלהקה האנגלית הכי אהובה בעשור הנוכחי.
בראון אזכר אותם בשנה שבה הוציאו אלבום בכורה ששבר שיאי מכירות, ובשבוע הבא הם יוציאו את השלישי שלהם, "Humbug".
הסיפור של המאנקיז הוא במידה רבה גם הסיפור של הרוק, הבריטי ובכלל, בעשור הראשון למאה הנוכחית. איכשהו, למרות היסטריה מוכחת במכירות ולמרות שלל התשבחות בביקורות, קשה להתרגש ממש. באנגליה הם הפכו מזמן למוסד תרבותי מוכר בכל בית, אצלנו טרם. אבל הקריירה שלהם היא כנראה סיפור העלייה הייצוגי של זמננו: המוזיקה די שמרנית, הטכנולוגיה ואופן השיווק היו די מהפכניים.
המאנקיז הוקמו לפני שבע שנים בשפילד, והדמות הבולטת אצלם הוא מחבר השירים והזמר אלכס טרנר, שהוכתר כבר כדובר הדור. קצת כמו פול וולר מהג'אם בשנות ה-70, מוריסי בסמית'ס בשנות ה-80 ומייק סקינר בדה סטריטס בעשורנו - כולם גיבורים שלו. טרנר הצעיר, 23, הוא אכן, לפחות, תמלילן ייחודי. הוא וחבריו הקליטו את עצמם בחזרות ובהופעות הראשונות, וחברים פתחו להם, ללא ידיעתם, עמוד במייספייס. ומשם החלה ההיסטריה.
עוד טרם יצאו מעירם, ולפני שחברת תקליטים או כל גורם אחר ניהלו או ייצגו אותם, המאנקיז הגיעו לעשרות אלפי מאזינים אנגלים שנדלקו על הרוק הנמרץ שלהם. קצת לפני לילי אלן, הם עשו היסטוריה כאמני הפופ הראשונים שפרצו דרך מייספייס, פריצה שסייעה להם בסיבובי הופעות אינטנסיביים. הסינגל הראשון שהוציאו באופן עצמאי אמנם לא הצליח, אבל השני והשלישי כבר הגיעו היישר למקומות הראשונים במצעד הפזמונים האנגלי, כשלטעמי הראשון שלהם בחברה מסודרת והשני כרונולוגית, שנקרא "אני בטוח שאת נראית נפלא על רחבת הריקודים", היה ונותר שירם הטוב ביותר.
הם חתמו על חוזה בחברת תקליטים עצמאית קטנה, שסגרה להם שיווק והפצה באמצעות תאגידים. צעד נבון שבו הלהקה שמרה על עצמאות אמנותית אבל קודמה במדינות חשובות כמו ארצות-הברית ויפן על-ידי מכונות השיווק הגדולות והדורסניות ביותר.
מופע שנות ה-60
ככלל - המאנקיז, ככל להקה גדולה באמת, הם ישות מלאת סתירות. בהתחלה אמרו שהם מחיים את הפאנק, אבל הם בכלל מנגנים עם ניחוחות מובהקים של שנות ה-60. הם מייצגים רעננות, אבל תפיסתם המוזיקלית מושתתת על חידושים נמרצים לגישות השגורות מזמן בהרכבי גיטרות חשמליות. ומאז הועמדו בפני רף ציפיות תקשורתי ממש בלתי אפשרי, וכמעט כל התנהלותם מעידה על רצונם להימלט מתקוות שווא ומחשיפת יתר.
באלבום הבכורה שלהם המאנקיז פשוט שיגעו את המולדת - הוא הפך לאלבום הבכורה שנמכר במהירות הגדולה ביותר אי-פעם באנגליה, כשנחטפו ממנו מעל 350 אלף עותקים תוך שבוע. הזמרת ליאונה לואיס שברה מאז את השיא, אבל המאנקיז, היסטורית, מכרו בשבוע הראשון לחיי אלבומם הראשון יותר מהביטלס, הרולינג סטונס, לד זפלין, אואזיס וכל להקה אחרת.
הם נתנו לאסופת הביכורים שלהם את השם "מה שאומרים שאני זה מה שאיני", ולמרות המסר הברור למתלהבים סביבם, ה"ניו מיוזיקל אקספרס" החליט שמוקדם למצות את החליבה התקשורתית של הפרה הצעירה. שבועון המוזיקה המוביל באנגליה הכתיר את אלבום הבכורה של המאנקיז כ"אחד מחמשת התקליטים האנגליים הטובים בכל הזמנים". הם זכו בעקבותיו גם בשני פרסי המוזיקה החשובים באנגליה, ה"בריט" וה"מרקיורי". באמריקה, אגב, אלבום הבכורה שלהם מכר עד היום בערך מה שעשה בשבוע הראשון בלבד באנגליה.
קצת כמו רדיוהד שחשו צורך להתגונן בפני הסגידה הכמעט דתית ומתבטלת בפניהם מאז "או.קיי. קומפיוטר", כך טרנר ושות' החליטו על תפנית משמעותית. אלבומם השני, "הסיוט הגרוע ביותר החביב עלייך", העיד על זניחת המובהקות הפופית בהלחנה, והאלבום החדש ממשיך בקו של האטה משמעותית בקצב השירים ושל בחירות בצליל כבד, סמיך ומורכב יותר.
בין לבין טרנר הקים להקה צדדית, Last shadow puppets, שם נתן ביטוי גורף לאהדתו לשנות ה-60. בחדש של המאנקיז ההצדעה לעשור ההוא ניכרת מתמיד. יש בו אמנם הדים לקולות משמעותיים בעולם של טרנר שמאוחרים יותר משנות ה-60, כמו וולר ומוריסי, אבל רובו שיבה לתפר שבין הרוק, הפופ, הפסיכדליה ופסקולי סרטי סיקסטיז. זה מעין מפגש מדומיין בין אניו מוריקונה, הדלתות, היארדבירז, ג'ימי הנדריקס ו"קרים" של אריק קלפטון.
זו אמנם אסופה קצרה של עשרה שירים שאורכם הממוצע פחות מארבע דקות, אבל היא זונחת כל מאמץ להתכתבות עם מצעדי להיטים וטבלאות מכירות. כמפיק האלבום הם בחרו בג'וש הום, שבשנים האחרונות מנהיג את הרכב המטאל-פסיכדליה האמריקני Queens of the stone age, בחירה שמעידה על רצון להתעקש על התפתחות יצירתית כחשובה יותר מאשר שימור ההצלחה הכלכלית. המאנקיז העידו מזמן על אהדתם ללהקה של הום, והם מאוד אוהבים גם את ניק קייב.
בחיפוש אחר שפה מוזיקלית מקורית
"Humbug" הוא אלבום של רצינות כמעט חמורת סבר, שלכאורה רחוק מאוד מהעצבנות המקסימה שרק לפני שלוש שנים הפכה את המאנקיז לנערים הכי אהובים ברחבי אנגליה. בתרחיש העתידי הפחות סימפטי, המאנקיז ימכרו פחות ופחות תקליטים, יאבדו את מעמדם כמובילי תרבות, וייכנסו לתלם כעוד הרכב רוק מסורתי שמנגן ממש נפלא אבל לא תורם לעירויי דם חדשים לשפת ולתרבות הפופ. בתסריט אחר ואופטימי יותר, טרנר ושות' יצליחו פעמיים: גם בהדיפת ההיסטריה המוגזמת סביבם, כך שישמרו למען חייהם הפרטיים והיצירתיים מינימום שפיות הכרחית, וגם בהבקעת שלב הלקטנות והצטטנות שהעכיר והאפיל על לא מעט להקות בולטות בעשור המסתיים, כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס.
ואם המאנקיז ימצאו לעצמם שפה מוזיקלית אישית, מקורית ועצמאית, אז גם יהפכו מלהקה טובה מאוד עם שובל של היסטריה חד-פעמית, ללהקה ענקית באמת. *