עשר שנים אחרי מותו של חנוך לוין, השפעתו של גדול מחזאי ישראל בעת החדשה נראית חזקה מתמיד, אך בו-זמנית טרם קם לו יורש בקרב הדור החדש של כותבים מקומיים. אפילו ההגדרה "ממשיך דרכו" נשמעת הרחבה מאולצת של המציאות. האם העובדה שלוין היה אגדה עוד בחייו הופכת את צלו הענק לבלתי ניתן לחדירה?
האם סגנון כתיבתו מונע ממחזאים חדשים לכתוב בצורה דומה מחשש שהתוצאה תהיה חיקוי חיוור של המקור? אולי תכתיבי העת החדשה והמשבר העובר על התיאטרון מול התחזקות מעמד הכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה, יצרו קרקע עקרה שעליה לא ניתן לטפח חנוך לוין חדש? אולי שילוב כל הגורמים יחד?
"בגדול, הסיטואציה אכן בעייתית", מאשר הבמאי מיכה לבינסון, שביים בשנת 2002 את מחזהו של לוין "רומנטיקאים", "אי אפשר לנסות לכתוב 'כמו' חנוך לוין, ולנסות להתמודד עם גודל כישרונו יהיה חסר טעם. כישרון זה תוצר של גנים ואלוהים. אני יכול לחשוב על כמה וכמה מחזאים עכשוויים מוכשרים ביותר, בהם הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, עדנה מזי"א, יהושע סובול ובני דורם, אבל רק על שני כוכבי שביט: ניסים אלוני וחנוך לוין.
"בראי הדורות לוין ניצח בגדול, ואני מדבר כמעריץ מושבע של אלוני. חנוך לוין היה אחד מעשרת המחזאים הגדולים ביותר של המאה ה-20. רצה הגורל שנולד בישראל הקטנה ולא באירופה או בארצות-הברית, אבל בשנים האחרונות גם הפרט הזה נשכח. אני מאמין שבעת הזו ממש מועלים לפחות שישה מחזות שלו באירופה. שמו הולך לפניו ככל שהזמן חולף. החיפוש אחרי יורש ראוי נשמע חסר טעם כי מעמדו רק הולך ומתחזק, למרות שחלף עשור מאז מותו".
החדשים לא רוצים לעצבן
בעשר השנים האחרונות הועלו כמעט מדי שנה מחזות מוכרים של לוין בגרסאות חדשות, ביניהם "רווקים ורווקות", "סוחרי גומי", "יעקובי וליידנטל", "הבכיינים" והגרסה עטורת השבחים ל"יאקיש ופופצ'ה", שרצה בהצלחה בתיאטרון גשר. זאת בלי לקחת בחשבון את מחזהו המופתי "אשכבה", האחרון שביים לפני מותו, שעדיין מועלה מדי פעם בתיאטרון הקאמרי (יותר מ-600 הצגות), והקומדיה השחורה "הרטיטי את ליבי", שהועלתה לפני שנתיים ורצה כבר יותר מ-200 פעם, בבימויו של אודי בן-משה.
מתוך "הרטיטי את ליבי"
על פי עדות מקורביו, לוין הותיר עוד 23 מחזות גמורים שטרם הוצגו, כך שגם בלי נוכחותו הפיזית בינינו, אש היצירה שלו תבער עוד שנים רבות. תוסיפו את העובדה שההעלאות המחודשות ליצירותיו רצו כל אחת בין 100 ל-200 פעם לפחות, כלומר, גם כלכלית הימור על לוין עדיין נחשב לבטוח.
"כשניגשתי לעבוד על 'הרטיטי את ליבי' היה לי ברור שאני מתמודד עם טקסט ברמה קלאסית", מודה הבמאי אודי בן-משה, "חוויה נדירה מאוד כאשר מדובר, בפועל, בהעלאה ראשונה של מחזה שטרם הוצג מול קהל".
מתוך "יאקיש ופופצ'ה"
לדברי הבמאי אלון אופיר, יש לעשות הבחנה ברורה בין מחזאים עכשוויים שהוקירו והעריכו את לוין, ובין אלו המושפעים ישירות מכתיבתו. בעידן שבו התיאטרון שואף להעלות לבמות מה שהוא מכנה "טלוויזיה מומחזת", הסיכוי למחזאי היוצר סאטירה נשכנית כמו זו שאפיינה את לוין בתחילת דרכו, כמעט אפסי.
אופיר: "מחזאים חדשים רוצים לרגש, לא לעצבן. לוין היה מחזאי שהלך עם האמת שלו עד הסוף, והממסד התיאטרלי עמד מאחוריו ואפשר לו את האבסולוטיות הזו. זה תרם למיתוס לא פחות מאיכות הכתיבה עצמה. כיום קשה לי לראות איך מכלול הנסיבות שהפך את לוין למה שהוא חוזר על עצמו. כישרון כתיבה הרי יש.
"מחזאים כמו רשף לוי, תמיר גרינברג, שלומי מושקוביץ, עידו ריקלין, הם הקול החדש של התיאטרון. קול מרתק, עם אמירה, עם עתיד. עדיין, להשוות אותם ללוין זה לעשות עוול לכל הנוגעים בדבר. גם לוין לא הפך ללוין בן-לילה. צריך לחכות דור או שניים כדי לגלות מי מהשמות שציינתי יהפוך לקלאסיקה ומי יישכח".
למה בכלל צריך יורש?
אם מתעקשים ומחפשים בביקורות תיאטרון מהשנים האחרונות שם חדש שהוכתר כ"דבר הגדול הבא", אפשר ורצוי לציין את אהרון עזרא. המחזה היחיד שלו שהועלה עד כה, "ארטון", נחשף על במת תיאטרון הבימה, וזכה לתגובות נלהבות שעוררו ציפיות עצומות למחזה נוסף שעדיין לא הגיע.
מתוך "אשכבה"
אלמנטים רבים בכתיבתו של עזרא הושוו אז לחנוך לוין. העברית, שמות הדמויות, שום קישור לזמן או למקום מוגדרים, ודמות האישה המכשפת את הגיבור וגוזרת עליו חיים שלמים של ייסורים. גם לוין עצמו הושפע מכותבים גדולים שחיו לפניו, בהם ש"י עגנון, שלום עליכם ויצחק בשביס זינגר.
"למה בעצם לחפש מחזאי צעיר ולהכתיר אותו כיורש של חנוך לוין", תוהה-מסכם הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן, "זה עוול יותר ממחמאה. בישראל תמיד מחפשים את 'הדבר הגדול הבא', בין אם זה מוצדק ובין אם לאו. לא חושבים אם יועיל או יזיק. להיות מחזאי חדש בארץ קשה מספיק בלי שישוו אותך לחנוך לוין. אם לאנגלים היה שייקספיר והיו כל השאר, וזה לא פגע בהצלחתם או בהערכה שבה זכו עם השנים, למה שלנו לא יהיה חנוך לוין וכל השאר?". *
"הוא סופר אדיר"
חנוך לוין הוא אמנם קודם כל מחזאי, אבל הוא גם סופר ומשורר מעולה. הוא פרסם שני ספרי פרוזה, ספר שירים ושני ספרי ילדים, וכתב שירים שהיו לחלק ממחזור הציטוטים של השירה הישראלית. בפרוזה ובשירה הוא כתב את הדברים שלא היה יכול לכתוב לתיאטרון / שירי לב-ארי
ביולי 67' פרסם משורר צעיר פואמה ושמה "ברכות השחר" בכתב העת הספרותי "יוכני" שערך נתן זך. על הפואמה היה חתום חנוך לוין, סטודנט לספרות בן 24, שגדל בתל-אביב והתחנך בבית יהודי מסורתי. "... כך, כך מר שרשבסקי,/ כשביקשת לקום, כדרכך, לפני עלות השחר,/ לא נשמעו לך ידיך, לא נשמעו לך רגליך./ הגשם ירד וירד על בית הכנסת.../ כך מר שרשבסקי,/ בטרם היום האיר/ וגרונך מלא באלוהים נורא/ חברת אל התרנגולים בצווחה ארוכה;/ רבי מאיר בעל הנס קורא מקופסת פח ריקה".
עד אותה פואמה פרסם הסטודנט לוין מדור סאטירי בשם "דף האחוריים" בעיתון הסטודנטים "דורבן", ולשם הביא את מיטב חומרי הנפץ שלו: שירי חיילים, ידיעה על פתיחת המחראה הציבורית הגדולה "תל חירבון", ומודעה שקראה לצעיר הערבי להצטרף לאתגרים המצפים לו במחלקה הסניטרית של עיריית תל-אביב.
"הנה צ'כוב חדש"
הפואמה שפרסם אצל זך ביולי 67' הביאה לעולם הספרות הישראלי בשורה חדשה. לוין המשיך לפרסם סיפורים ושירים בעיתונות, וב-1972 - היה זה כבר אחרי "מלכת אמבטיה" השערורייתי ואחרי "חפץ" המצליח - החל לפרסם בקביעות סיפורים, שירים ופואמות בכתב העת "סימן קריאה" שערכו מנחם פרי ומאיר ויזלטיר.
"מי שגילה אותו לקהילה הספרותית כמה שנים לפני 'סימן קריאה' היה נתן זך", אומר מנחם פרי. "זו הייתה תגלית לכולנו. אחרי זה בא 'חפץ', שיצא כמחזה בתקופה שעבדנו על 'סימן קריאה', והזמנו אצלו סיפורים. כשיצאנו מ'חפץ' ההרגשה הייתה: הנה צ'כוב חדש. היה ברור לגמרי שהוא סופר אדיר".
לוין כתב להם סיפורים ושירים, בדרך-כלל לפי הזמנה. "הוא היה מדייק להפליא במועד המסירה שלהם", מספר פרי, "אבל הוא היה צריך לכתוב את הטקסטים האלה אחרי כמה הצלחות בתיאטרון, כי כל כתיבת פרוזה בשבילו הייתה הפסד כספי. בתיאטרון הרי מרוויחים יותר".
מתוך "מלכת אמבטיה"
לוין אמנם ידוע יותר בזכות עבודתו בתיאטרון, הוא קודם כל מחזאי, אבל הוא גם סופר ומשורר מעולה. הוא פרסם שני ספרי פרוזה - "החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת". הוא פרסם את ספר השירים "חיי המתים", ושני ספרי ילדים - "הילדה חיותה רואה ממותה" ו"מסע הדוד מקס". הוא כתב שירים שהולחנו והיו לחלק ממחזור הציטוטים של השירה הישראלית: "מה אכפת לציפור", "בלדה לאדון כמעט וגברת כבר", "שחמט", "לונדון".
אחרי מותו ראו אור כל כתביו ב-17 כרכים (בספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל-אביב), וכעת מפרסם יצחק לאור, עורך כתב העת הספרותי "מטעם", כתבים מוקדמים של לוין.
העולם עוד לא גילה אותו
פרי אומר כי: "כאשר מונים את המלאי בפרוזה העברית נכון ששוכחים את חנוך לוין, אבל הוא אחד מגדולי הפרוזאיקונים שלנו, ובוודאי אחד המקוריים שבהם. תמיד אמרתי שיש לנו בישראל שני סופרים ברמה עולמית שהעולם עוד לא גילה - חנוך לוין ויוסל בירשטיין. שנים סבלנו מכך שחנוך לוין לא הוצג מספיק על בימות התיאטרון בעולם, אבל זה הולך להשתנות. אין שום מחזאי בשום מקום בעולם בקנה מידה כזה".
*מה בעצם ההבדל בין הפואטיקה שלו כמחזאי ובין היצירה הספרותית שלו?
"זו שאלה קשה. ברור שבפרוזה שלו הוא עשה דברים שלא יכול היה לעשות במחזות. בסיפורים שלו הדיאלוג נדחק לשוליים, ומה שעומד במרכז זה זרם תודעה, מערכת ספקולציות פנימיות של הדמויות. במחזות יש הרבה יותר דיאלוגים, ואילו בפרוזה יש יותר דמויות שמדברות אל עצמן. בחלק גדול מהסיפורים שלו, רוב הטקסט מוקדש להשערות של דמות אחת על דמות אחרת. לדמות לפעמים אין קיום בלי הרושם שהיא מותירה בדמות שמולה. אבל הדמות שמולה היא רק ישות משוערת במוחה.
"מה שמאוד אופייני לסיפורים שלו זה הקטלוגים הכפייתיים האלה של האלטרנטיבות: אתה נעלב ממישהו וגם נעלב מזה שאתה נעלב ממנו, כדור שמתגלגל כתגובה על מחשבה משוערת, שהיא בעצמה תגובה על מחשבה משוערת. שני אנשים עומדים כל אחד מאחורי דלת, מציצים דרך חור קטן, לא רואים כלום, וכל אחד עסוק במה שהאחר חושב עליו. בהרבה סיפורים העיקרון המרכזי הוא ההקפאה של הזמן. את זה קשה לעשות בתיאטרון. זה לא מקרה שיש לו סיפור שבו הזמן קפא, 'שש שעה רקובה', הכל מתחיל ונגמר בשש".
באופן עמוק, טוען פרי, לוין כתב בפרוזה את הדברים שלא היה יכול לכתוב לתיאטרון. ובשירים שלו, עם כל התחפושות והאירוניות, הוא היה הרבה יותר אישי ורגשי. "במיוחד בשירים שכתב בסוף חייו", אומר פרי. "במחזות יש הרבה הרחקות, אבל בשירים הוא כתב את עצמו". *
כמה משפיל להיות אדם
ד"ר עמרי יבין חקר במשך שנים את יצירתו של חנוך לוין, וקיבץ את מחקריו לספר חדש "בין פז'וז'י לשצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו". יבין, שיעלה מחר בצוותא ת"א מופע לציון עשור למותו של היוצר החד-פעמי, מסביר כיצד גרם לוין לקהל רחב של אנשים לבכות, לצחוק, לסבול ולבקש עוד / אסתי סגל
"הוא הכיר את צביעותנו הציונית ואת יומרתנו הפוסט-ציונית, הכיר את הימין המפליץ, המטומטם והמפוחלץ, ואת השמאל הצבוע, הנרקיסיסטי, המרתיע כל-כך". כך כתב לפני עשר שנים יורם ברונובסקי על חנוך לוין, שהלך לעולמו ב-18.8.99 לאחר "מחלה קשה" כמו שנהוג לכנות את הסרטן במקומותינו, והותיר חלל שמסרב להתמלא.
גם ברונובסקי הלך בטרם עת (אפריל 2001), אבל מילותיו ממשיכות לתאר במדיוק את היוצר שהצליח להרגיז ולהכאיב לכולם. לימין. לשמאל. ובעיקר למרכז. כי אנשי ה"בסדר גמור" עם ה"אצבע בתחת ושיר בגרון" מילאו את האולמות שהציגו את מחזותיו בשנים האחרונות לחייו. בכו וצחקו וסבלו, וביקשו עוד.
השבוע, במלאת עשור למותו, העיתונים מתמלאים בפראזות גדולות על מי ש"מלכת אמבטיה" שלו הורדה בלחץ הקהל הזועם, והציבור קורא בשקיקה ניתוחים גבוהים על יוצר שבמילים קטנות חתך דרך שומני שביעות הרצון הפרטית והכללית.
ד"ר עמרי יבין, שחקר שבע שנים את יצירתו של לוין וקיבץ את מחקריו לספר "בין פז'וז'י לשצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו", יעלה מחר (ג') בצוותא ת"א את המופע "עין תחת אצבע" (גברים ונשים בעולמו של לוין).
מתוך המופע "עין תחת אצבע" שיעלה מחר בצוותא ת"א
בראיון איתו הוא מנסה להסביר, בין השאר, את הדרך של לוין אל הקונצנזוס: "התהליך התרחש בעודו בחייו. מצד אחד, יש לו המון מעריצים, ובשנותיו האחרונות, לפחות בתיאטרון, הוא נחשב ליוצר המוביל, משכמו ומעלה מעל לכל האחרים. מצד שני, יש כאלו שקשה להם איתו, ואני לא מדבר על עמך שמתקשה לקבל את סוג הפרובוקציה או את סוג הגסות שאופפת את היצירה שלו, אלא על מבקרים מנותני הטון בתרבות הישראלית שדוחים אותו. מה שרק מעיד על גדולתו, אם מצד אחד הוא מצליח למשוך כל-כך ומצד שני לדחות כל-כך".
*על-פי המחקר שעשית, לוין ניסה לגרום לאדם להשתנות?
"לגמרי לא. לוין סירב בכל יצירתו להגיע לאמירות חד-משמעיות ולשורות תחתונות. הוא העלה את הדברים, בחן אותם, אבל לא רצה למצות את הדיון. המחקר שלי העלה מפתח להבנת העולם שלו. בעצם האסטרטגיה שלו היא משחק. הוא משחק איתנו. הוא לא ממש הולך עד הסוף. לא ממש מנסה לקחת אותנו מנקודה אחת לנקודה שנייה, וודאי שלא מנסה לשנות אותנו. דרך המשחק הזה מתרחש אולי תהליך של שינוי, אבל לא בצורה ישירה".
מחלחל לתוך התרבות
מאז מותו של לוין, אבל גם עוד הרבה לפני, נערכו אין סוף מחקרים וניתוחים שניסו לפרש את היצירה של לוין ובעיקר לתת הסברים לגדולתה. היום, אחרי עשר שנים יש אפשרות למבט קצת יותר מרוחק, שמצביע בעיקר על עובדה חשובה אחת. חנוך לוין השפיע על יוצרים מכל תחומי התרבות בארץ.
"לוין חדר לתוך הצעירים". יבין
יבין מסביר שההשפעה אינה ישירה ועוברת בזרמי המעמקים. "סגנון הכתיבה של לוין כל-כך אישי וכל-כך ייחודי שלא ניתן ממש לחקות אותו. אבל הוא מחלחל לתוך התרבות, ומגיע גם לקולנוע, גם לספרות גם לתיאטרון וגם לשירה ואפילו לאמנות הפלסטית. אין ספק בדבר.
"אם 'הרטיטי את ליבי', שאני לא בטוח שהוא המחזה הטוב ביותר שיצא תחת ידו, כבש את הקהל וכבש את הביקורת, זה אומר שהוא חדר ממש לתוך המיינסטרים. במקביל, יש איזו חדירה שלו גם לתוך השוליים, הוא הפך לאיזה קאלט. כלומר לוין חדר לתוך הצעירים. כותבים צעירים, יוצרים צעירים מכל התחומים, פשוט נוהים אחר היצירה שלו".
*נראה, למשל, שיש השפעות מובהקות שלו על "החמישייה הקאמרית"
"את לא טועה. תסתכלי על הכותבים של החמישייה - אתגר קרת, עוזי וייל ואחרים, יש השפעה והיא ניכרת מאוד בכתיבתם. הכתיבה התמציתית, הקצת סוריאליסטית, הקצת הזויה, הניסיון להביע את המועקה המקומית אבל בצורה יותר מטפורית - זה בהחלט חנוך לוין. אני מניח שמחקרים שעוד ייעשו יצביעו על קשרים כאלה".
גאולה דרך הארץ האחרת
המחקר של יבין מעלה נקודת מפגש לכל הדמויות במחזות של לוין, גברים ונשים, שאת מלחמת המינים ביניהם ניתן לפגוש כמעט בכל טקסט שלו: הרצון בגאולה דרך הארץ האחרת. "התפקיד של הארץ האחרת הוא כאובייקט להשתוקקות ולכמיהה", אומר יבין בהתלהבות. "ב'סוחרי הגומי', יוחנן צנגרבאום ושמואל סטרול מהלכים על הטיילת ורואים בעיני רוחם את כל הארצות הרחוקות עם הנשים הכי יפות בעולם, ומדמיינים איך נראות הנשים הטקסניות. זו תופעה שחוזרת על עצמה.
"יש פה מעין היפוך של נרטיב הגעגועים הציוני. כלומר אם פעם ישבנו שם ורצינו את ארץ ישראל, וחשבנו על ארץ ישראל, ואפילו עשינו איזו ארוטיזציה של הארץ כי דיברנו עליה במונחים של אישה נשכחת שכולנו רוצים לבוא ולגאול אותה, פתאום הכל התהפך ויושבים להם אנשים בת"א וכל מה שהם רוצים זה את הזונה מאוהיו. ואת הזונה הגדולה מבבל או את ההיא מטקסס. זו תופעה מאוד גורפת. דילמת הקיום שלהם, הרבה פעמים מתבטאת במונחים של מקום. השאלה אם אני אהיה או לא אהיה, תלויה באיפה אני אהיה".
*ואחרי כל זה, מדהים עד כמה הכתיבה הפוליטית שלו רלוונטית בכל יום של חיינו.
"גם כשחנוך כתב את 'מלכת אמבטיה' והתייחס לאירועים עכשוויים, הוא לא התייחס באופן ישיר לאקטואליה, אלא לכל מיני תופעות עמוקות בקיום שלנו. לכן, גם כשכתב כתיבה סאטירית וכביכול אקטואלית, הוא הצליח להוציא חומר שעומד במבחן הזמן, כי השכיל להגיע לאיזו תמצית של הוויה מקומית שהיא מעבר להיבטים הזמניים שלה. זה תמיד יהיה אקטואלי כי תמיד האנשים הם אותם אנשים והמקום הוא אותו מקום". *