איזה רגע מדהים. פחות מעשר שניות בהן לא קרה כלום מחוץ ל-100 המטרים של המסלול הכחול בברלין. 9.58 שניות בהן עיניים פקוחות לרווחה ננעצו במסכים ופיות נפערו בתדהמה. ברחבי העולם אנשים רכנו קדימה אל מרקע הטלוויזיה כלא מאמינים. והעיתונאי רוצה לכתוב על רגע היסטורי של הספורט, על ערב שייחרט בזיכרון. אבל יוסיין בולט, בן 22, כבר שכתב את ההיסטוריה של האתלטיקה ואתחל את הזיכרון מספר פעמים, לפחות במה שנוגע לריצות הקצרות. ואם הוא ממש ישתדל? וירוץ עד הסוף בלי להביט ימינה ושמאלה או לחפש את השעון האלקטרוני כדי לדעת את התוצאה בזמן הריצה? ואם התנאים יהיו אופטימליים? יש לו עוד כמה שנים להשתפר, למען השם.
אפילו המסלול היה נגדו
בשנה שעברה התפרסמו שני מחקרים על גבול יכולתו של האדם בריצת המאה מטר. מדען צרפתי חישב באמצעות מודלים מתמטיים את גבול היכולת בזמן של 9.726 שניות, לפני שבולט פעמיים ניפץ את השיא וירד ל-9.72, ומשם ל-9.69. מדעני בית הספר הגבוה לספורט הנודע בקלן היו יותר אופטימיים והגיעו למסקנה שבתנאים הנוכחיים של גבולותיו של הגוף האנושי, של המעמסה על העצמות, יש לאדם אפשרות להגיע ב-50 השנים הקרובות לזמן של 9.6 שניות. הדבר הראשון שבולט מלמד אותנו, זה שגבול ליכולת האנושית קיים קודם כל במדע. הנטייה שלנו להאמין במדע מגוחכת: הלוואי וגבול הידע שלנו היה מתקדם באותה המהירות שבה מתקדם השיא העולמי בריצת המאה.
הריסוק המוחלט של השיא הבלתי נתפס לכשעצמו, שבולט קבע בבייג'ין, הוא סנסציוני. בולט הוריד משיא מדהים 11 מאיות, יותר מכל שובר שיא אחר ב-41 השנים האחרונות, כלומר מאז התחילה המדידה המדויקת באמצעים אלקטרוניים ב-1968. וזאת על מסלול הטרטן (המשובח) של ברלין. על המשטח הזה הוצא פטנט, כי הוא גמיש במיוחד למרות השכבה העליונה הקשיחה שלו, מה שנותן לאתלטים נוחות שימוש גם במרחקים הארוכים. מצד שני, זה משטח איטי יחסית עבור המרחקים הקצרים...
טייסון גיי, שרץ לצידו של בולט, מסרב להיות מסכן: "אני גאה שהייתי שותף לריצה המדהימה הזו". זה מה שהוא יכול להגיד על המירוץ. גיי שבר את שיא ארה"ב וקבע 9.71 שניות, תוצאה בלתי נתפסת לולא השנה האחרונה של בולט. כן, שיא ארה"ב מרוחק 13 מאיות מהשיא העולמי, מי היה מאמין. וזאת, שנתיים אחרי שנבחרת ארה"ב זכתה בחמש מתוך שש מדליות הזהב בריצות הקצרות (100, 200, 4X100) באליפות העולם באוסאקה. המחווה לג'סי אוונס (JO על הכתף), שזכה ב-4 מדליות זהב באותו אצטדיון ב-1936, נשארה בגדר מחווה בלבד.
יותר גדול מבוב מארלי
"הייתי מוכן, הרגשתי טוב אחרי החצי גמר", הסביר בולט למיקרופונים אחרי הניצחון. בחצי הגמר ראינו לראשונה שגם בולט אנושי ושהלחץ משפיע על עצביו, כשהוא זינק מוקדם מדי וכמעט נפסל. מה שלא הפריע לו לזנק היטב בניסיון השלישי ולקבוע את הזמן הטוב בחצי הגמר אי פעם, 9.89 שניות. ואולי הכל היה הצגה מתוכננת היטב? אין לדעת אצל בולט, השואו-מן.
"אתם נתתם לי אנרגיה, תודה על התמיכה", פנה בולט אל הקהל ששאג בתגובה. "זה היה ללא ספק המירוץ הטוב ביותר שלי. זה היה אדיר, הרגשה שלא תאומן לרוץ בתחרות כמו שתכננת. ידעתי ששבירת השיא אפשרית, אבל לצורך זה הייתי צריך מירוץ מושלם. אני חושב שהמאמן שלי לא ימצא נקודות לביקורת הפעם".
הסלוגן של אליפות העולם בברלין, Have a Good Time, מעולם לא נראה נכון יותר מאשר ברקע לחגיגותיו של בולט. הריקודים הג'מייקנים, הג'סטות, הפנטומימה, הפלירטוט עם המצלמות כשהוא מבטא משפטים עבור הקהל מול הטלוויזיה. זה האדם לו קוראים בג'מייקה בהערצה "קינג אוף ספרינט", שבמשאלים אחרונים עובר בפופולריות שלו אפילו את גדול בני האי, בוב מארלי.
על הפוסטרים ושלטי החוצות שמפרסמים את אליפות העולם בגרמניה מתנוססת דמותו, יותר מכולם. מחוץ לאצטדיון ועל המסלול הוא זוכה לתשואות הרבות ביותר. הוא מספק התלהבות ובידור, והקהל משיב לו באהבה. זה תנאי הכרחי עבור האדם "שרוצה להיות אגדה ספורטיבית, כמו פלה או מראדונה", כמו שהוא חוזר ומשנן בכל ריאיון, וששחקן הכדורגל האהוב עליו הוא כריסטיאנו רונאלדו. על האי שלו הוא אורח מבוקש ותכוף במועדונים ובמסיבות. הוא נהנה לשפוך כסף, לנהוג במכוניות מהירות ולהיות במחיצתן של נשים יפות. בהחלט מובן עבור מי שמגיע מרקע כמו של בולט.
הכוכב נולד בעיירה שרווד קונטנט, על הגבול לאיזור ההרים הצחיח והבלתי עביר של קוקפיט קאונטי במחוז טרילאוני בג'מייקה. זה החבל אליו נפלטו ראשוני העבדים המשוחררים בג'מייקה. העבדים הללו הובאו ממערב אפריקה והיו גדולים וחזקים במיוחד. מאז מאתיים שנה חיים צאצאיהם בסמי-אוטונומיה במקום, שכמו נוצר כדי לגדל ספורטאים גדולים. אביו של בולט עדיין מחלק עופות ודגים לפי משקל בדוכן קטן.
כילד כבר היה בולט הגבוה (1.96 מטר) מהיר מכולם. ראש ממשלת ג'מייקה שראה אותו בתחרות דאג שיובא ל"מרכז ההישגיות הגבוהה" בבירה קינגסטון. חוסר הרצון שלו לשנות את דרכי האימון אליהן התרגל השאיר אותו בריצות הקצרות, למרות ההמלצות לעבור למרחקים הבינוניים "כדי לנצל את גובהו טוב יותר". החיים בעיר הגדולה היו בעייתיים עבורו, אבל המאמן גלן מילס, אליו עבר אחרי האכזבה במשחקי אתונה 2004, העלה אותו על המסלול הנכון. מילס גילה שעם טיפול נכון בזינוק ובכוח השרירים של בולט, הוא יכול להפוך לאב טיפוס חדש לאתלטים.
היום בולט הוא דמות מרכזית על האי. ביקור שלו במרכז לילדים חולי איידס מסוקר עבור הטלוויזיה הגרמנית. "הילדים לא ישנו בלילה מהתרגשות", מספרת מנהלת המוסד. ולמרות התרומה של 100 אלף דולר היא מספרת, שבולט כבר תרם בעבר, בלי תקשורת מסביב. ברחבי ג'מייקה מספרים האנשים על בולט האנושי והחם, שלא עזב את האי כמו כוכבים אחרים, שתורם מכספו ומזמנו לכלל. "לייטנינג בולט" (מכת ברק) הוא אליל עבורם, ושגריר עבור ג'מייקה המודרנית והמצליחה כלפי חוץ.
ברור לכן, שאין לאנשים ספק בהצלחתו: "זה כישרון בלבד", אומרים האנשים ברחוב. "אומרים שזה קשור לשורש היאמס שבולט אוכל, אבל אני חושב שזו מתת אל", מסביר צעיר מחויך. התיאוריה של בולט עצמו? "זה קשור להיסטוריה, מן הסתם. זה לא מקרה שרוב האתלטים הגדולים הם צאצאים לעבדים". חומרים אסורים או לא - בהנחה סבירה, שבג'מייקה לא גילו תכשירים טובים לאין ערוך מאלה בשאר העולם, ההבדל בין בולט לשאר הוא ביכולת בלבד, וזה לכשעצמו - מדהים.