בשבועות האחרונים חוזרים הציטוטים של פרסומים בכלי תקשורת זרים למקומם המכובד בעיתוני ישראל. הפעם הנסיבות הן הפרסומים על תקיפה אפשרית מצד ישראל באיראן. ההסתמכות על פרסומים זרים, והעימותים בנושא בין הצנזורה לעיתונות, ימיהם כמעט כימי המדינה. בחינה מדוקדקת של התפתחותם היא מרתקת. הן ברמת אופי הפרסומים, והן ברמת הענישה. עבירות שפעם היו עלולות להסתיים בסגירת עיתון וקנס כספי כבד, מסתיימות היום במכתב נזיפה לעורך העיתון, או בקנס כספי סולידי, שגם הוא לא נקבע על ידי הצנזור, אלא על ידי "ועדת השלושה" - ועדה המורכבת מנציג הצבא, נציג העיתונות ונציג הציבור, הדנה בתלונות הצנזור על הפרות איסורי פרסום.
ועדיין, לצנזורה יש דרך משלה להילחם בפרסומים המסתמכים על מקורות זרים. למשל, בקשה של צו איסור פרסום. הפרת צו איסור פרסום אינה עבירת צנזורה, אלא עבירה פלילית שעלולה לגרור מאסר.
מעניין לראות איך החורים במסננת הפכו עם השנים לגדולים יותר ויותר.
בתחילה, מתוקף תקנות חירום מהעידן הבריטי, הפיקוח על העיתונים היה הדוק והסנקציות שננקטו היו חמורות. סגירת עיתונים הייתה מהלך שבשגרה, ולאיפול מסיבות של ביטחון המדינה הייתה פרשנות מאוד נרחבת. כך למשל נאסר לכתוב על משחק כדורגל בין חיילי צה"ל וחיילי מרינס ששמרו על הקונסוליה בארץ.
אבל כבר אז העיתונות לא צייתה לכל ההחלטות והסנקציות שננקטו. כוחה היה חלש בהרבה, אבל יחסיה עם הצנזור לא נראו כירח דבש. בכל מה שנוגע להסתמכות על מקורות זרים, העיקרון שקבעה ועדת הצנזורה היה שמה שפורסם בחו"ל, ניתן לצטט בעיתונים בישראל. ועדיין היו גם יוצאי דופן לכך, ולא תמיד העיתונים קיבלו את הדין.
במקרים של חילוקי דעות, נכנסה לתמונה ועדת העורכים - הגוף שתיאם בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה. בוועדה היו חברים נציגים של כלי התקשורת העבריים בישראל, והיא נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים קצינים ופקידים במערכת הביטחון. אלה העבירו לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.
גם מי שנותרו מחוץ לוועדת העורכים, עיתונים לא יומיים וכתבים זרים ששהו בישראל, נאלצו לציית לצנזורה הנוקשה, בעיקר בגלל שאמצעי התקשורת אפשרו פיקוח הדוק על המידע שזרם לחו"ל.
לא כן היה לגבי כתבים זרים שהיו "אורחים לרגע". אירועים גדולים, דוגמת מבצע סיני, הביאו הנה כתבים ידועי שם. בישראל, מבחינה טכנית, הם לא יכלו להפר את חוקי הצנזורה, אבל משעזבו, פרסמו כל מה שיכלו. הם לא היססו לנסוע לקפריסין ולפרסם.
הצנזורה טענה שיש הצדקה לאסור ציטוט של פרסום מחו"ל, שכן חומר מודיעיני שנפל לידי צה"ל במלחמת ששת הימים, לימד שהמצרים ייחסו אמינות רבה יותר לידיעה מאמצעי תקשורת זר, אם היא צוטטה גם בעיתון ישראלי. אנשי המודיעין המצרי צדקו לפעמים, אבל לא תמיד. "בצנזורה טענו שכאשר הכתב בלונדון מעביר רגע לפני הדד-ליין ציטוט מה'סאנדיי טיימס', למשל, רוב הסיכויים שהעורך יכניס את הידיעה לעיתון בלי שיהיה לו זמן לבדוק את מידת אמיתותה", מסביר רפי מן, מרצה לתקשורת וחבר מערכת "העין השביעית".
המפנה: יום הכיפורים
שנות ה-60 בישרו על התקדמות טכנולוגיות התקשורת בישראל, מה שהקשה על הפיקוח על הכתבים הזרים. אם קודם המידע זרם לחו"ל בדואר אוויר ובמקרים דחופים במברקים, הרי שמאמצע עשור זה גם היו טלפונים ורשת טלקס, שהפכה את משלוח ההודעות לאוטומטי. באוקטובר 1967 הושלמה הנחת הכבל התת-ימי מישראל לארה"ב. מספר הקווים עלה דרמטית והקשר הטלפוני לחו"ל נעשה ישיר, ללא צורך במרכזייה.
במקביל, שינויים בחברה הישראלית "יצרו" יותר עיתונאים שפחות מחויבים להקפדה על הוראות הצנזורה. כך, במקביל להתעצמות ההסתמכות על מקורות זרים ויישום הטקטיקה של הדלפה לחו"ל לטובת פרסום בארץ, החל גם מסחר של ממש עם הסוכנויות הזרות.
איתן הבר, אז כתב צבאי ב"ידיעות אחרונות", מאבחן את התופעה: "התפתחה תרבות חדשה לחלוטין שעיתונאים קיבלו מעיתונים זרים אלפי דולרים כדי לעדכן אותם. חלקם היו מדליפים סודות גדולים, מתוך הנחה שזה ייפסל, אבל לעתים זה לא נפסל".
בתקופה זו גם התערער מעמד ועדת העורכים, אולי גם בגלל הצנזורה העצמית בימים של לפני 1973, שאפשרה גם את ההפתעה שניחתה על צה"ל והציבור במלחמת יום הכיפורים.
בשנות ה-80, צעדים קשים, שבעבר היו נתפשים כנסבלים גם אם לא מוצדקים, כבר איבדו את הלגיטימיות שלהם. מנגד, כוחו העולה של בית המשפט סימן את התמורות שבדרך. ואלו הגיעו. בג"ץ שניצר קבע שייאסר לפרסום רק מה שנחשב לפוגע בביטחון המדינה בוודאות קרובה. זה היה פס"ד מרחיק לכת, אפילו יותר ממה שכיוון אהרן ברק, שקבע אותו. חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ": "מאוחר יותר ברק התנער ממנו. גם הוא לא תיאר להיכן הפסיקה הזו תביא".
לדברי עיתונאי "ידיעות אחרונות", ד"ר רונן ברגמן, היום פחות משתמשים בטריק של הדלפה לחו"ל כדי "להכשיר" מידע אסור: "הצנזורה, זולת נושא כללי אחד וכמה אחרים ממוקדים, הפכה להרבה יותר ליברלית, והעיתונות הישראלית פחות נזקקת לשימוש בנתיב הזה. בנוסף, כשהנושאים המצונזרים הם ממוקדים ומבודלים, לו היו עיתונאים עושים בזה שימוש, היו מיד מזהים את טביעות האצבע הספציפיות שלהם".
הכלל של ציטוט ממקורות זרים דווקא לא השתנה והוא יוצר גם אבסורדים. ברגמן: "כשכתב ישראלי כותב לעיתון אמריקני, הוא מחויב להוסיף את המשפט 'על פי פרסומים זרים'. במאמר ב'ניו יורק טיימס' ניסיתי להוסיף את המשפט הזה וקיבלתי מיד טלפון מהעורך שלא הבין מה אני רוצה ממנו".
קו ארוך של אירועים נמתח בין הימים שבהם הפיקוח היה הדוק והסנקציות קשות, ועד היום שבו עיתונאי ישראלי צריך רק להוסיף את המשפט "על פי פרסומים זרים" כדי לא להסתבך עם הצנזורה. בעזרת כתבים צבאים ועורכים בכירים בעבר ובהווה, הרכבנו את 20 האירועים הבולטים מקום המדינה שמשרטטים את ההתפתחות בהסתמכות על פרסומים זרים.
1952: פרשת החבית
הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות הותיר את הר הצופים כמובלעת ישראלית, אליה הגיעה פעמיים בשבוע שיירה בחסות האו"ם. באחת הפעמים מפקד כוח האו"ם דרש לבצע ביקורת והתמקד ספציפית בחבית מסוימת, אולם מפקד המשלחת הישראלי סירב לבדיקה. הצנזורה הטילה צו איסור פרסום על "פרשת החבית", מחשש שהירדנים ינצלו זאת כדי לדרוש ביקורות נוספות. אבל חיילי האו"ם הדליפו את הסיפור והוא פורסם בסוכנות הידיעות רויטרס.
על פי הכלל העקרוני של ועדת הצנזורה, ניתן היה לצטט פרסומים זרים גם בעיתונות הישראלית. בהתאם, "על המשמר" ביקש לפרסם את הידיעה. הרמטכ"ל כינס את עורכי העיתונים והסביר להם מדוע יש להטיל איפול על "פרשת החבית". ברצון או פחות ברצון, הם קיבלו את עמדתו.
1953: משפט הרופאים
היו גם מקרים של סלקטיביות בפרסום, כי גם לנימה הייתה משמעות. כשהתפרסמה בבריה"מ פרשת הרופאים, במסגרתה האשים יוסף סטאלין רופאים יהודים בחברות בארגון שזמם להרוג את מנהיגי בריה"מ, ה"פראבדה" פרסם מאמר שתקף את אותם רופאים. מספר עיתונים בחרו לפרסם דברים אלו. אבל, בעוד הרוב הביעו הסתייגות מהדברים ואמיתותם, "קול העם" הקומוניסטי הציג את המאמר כאמת שעמה הזדהה. במקביל הוא גם פרסם כרוזים שהפיץ אלמוני, שקראו להתנדב למלחמת קוריאה, גם כן כאמת. שר הפנים הורה לסגור אותו ל-10 ימים.
1954: עסקת ג'יבלי
סביר שציטוט מקורות ערביים היה כבר קודם, אבל בפרשת שחרורו של יצחק ג'יבלי, מגיבורי יחידת 101, פרסום זה הפך לקריטי. ג'יבלי נפל בשבי לאחר שנפצע במהלך פשיטה של יחידתו על מחנה של הלגיון הירדני בעזון.
כדי לשחררו, הרמטכ"ל משה דיין יזם פעולות לחטיפת לגיונרים ירדנים. אז הסכימו בצד השני לבצע עסקה, אבל דרשו שתישמר הסודיות סביבה. ואולם, במהלך ביצועה רדיו רמאללה בישר עליה. בעקבות זאת "הדור" פרסם את הידיעה על העסקה, ואז בוטל האיסור על ציטוט מקורות זרים בנושא. דיין רתח והצנזור הראשי, אורי וולש, הודח.
1955: עסק הביש
ההנחה הטבעית היא שהסדר הכרונולוגי של אירוע רגיש הוא שבתחילה הוא נאסר לפרסום, ובהמשך הצנזורה או הממסד נעתרים לבקשת העיתונים ומתירים לפרסם. אבל היו מקרים יוצאי דופן. כך למשל בפרשת "עסק הביש".
גורמים במודיעין הישראלי הקימו מחתרת במצרים שמטרתה לפגוע במתקנים מערביים במדינה, על מנת לחבל בקשרים שנרקמו בין מצרים למדינות המערב. בתחילה פורסם בעיתוני קהיר על מעצר החוליה והצנזורה התירה לעיתוני ישראל לצטט אותה. מה הייתה הסיבה? קשה להאמין, אבל פשוט גם בצנזורה היו בטוחים שטענות הזויות כאלו אינן אמיתיות.
רק אחרי שהתחוללה סערה ציבורית, הוטל צו איסור פרסום גורף. "עסק הביש" גם היה דוגמה, לא יחידה בכלל, לפרסום במסווה של שיר. האחראי במקרה זה היה המשורר נתן אלתרמן. הוא כתב שיר שכותרתו "הדף הפתוח", שמסתיים בשאלה "למה נפלו גיבורים?". אולם רק מעטים הבינו את פשרו.
1956: הטייסים הצרפתים
אם היום נוסעים לקפריסין כדי להתחתן, פעם נסעו לשם כתבים זרים כדי לפרסם. מקרה כזה אירע מיד אחרי מבצע סיני. במסגרת מבצע זה היה הסכם חשאי בין ישראל, צרפת ובריטניה לתקיפה משולבת נגד מצרים בראשות נאצר.
והיה עוד פרט, חסוי אף יותר. רפי מן מספר: "הצרפתים שלחו ארצה בחשאי מטוסי קרב כדי להגן על שמי המדינה בזמן הלחימה בסיני. העיתונאי הבריטי ג'יימס מוריס מה'מנצ'סטר גרדיאן' ראה זאת, ולטענתו אף דיבר עם טייסים צרפתים. הצנזורה בישראל לא הרשתה לו לפרסם על כך, ולכן הוא טס לקפריסין והעביר את החומר למערכת שלו משם. לאחר הפרסום בבריטניה, העיתונות בישראל ציטטה אותו, אבל באופן ביקורתי-ספקני, כאילו הוא מנסה להפחית בערכו של הניצחון שלנו בסיני".
1956: הפטפוטים של פרס
הפטפטת הפוליטית הייתה תמיד יותר חזקה ופחות צייתנית מהעיתונים. פטפטן פוליטי מרכזי היה נשיא המדינה שמעון פרס, כשכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון. כך למשל לאחר מבצע סיני הוא סיפר רבות על השלל שנתפס, ועיתונאים זרים הוסעו כדי לראותו. בסוף גם פה ניתנה הוראה לחדול מפרסום. העניין הוא שלא תמיד ניתן להשיב את הגלגל לאחור. פשרת בן-גוריון הייתה שהזרים ימשיכו כרגיל, אבל כבר לא יעודדו אותם עם סיורים, והעיתונים הישראליים יחדלו מפרסום.
גם במקרה של בניית צינור הנפט אשקלון-אילת (קצא"א) הצנזור הטיל איפול אחרי פרסום עולמי, כדי לא לפגוע באפשרות לקנות נפט מאיראן. שר האוצר, לוי אשכול, זימן אליו את העורכים, אבל הם כעסו על ההחלטה ושלחו במקומם עורכי משנה וכתבים. בעוד אלו מתווכחים, פרס הכריז בעצרת בהדר רמתיים: "אילולא נוכחות חיילי או"ם בשארם א-שייח', לא ניתן היה להעביר את הנפט הפרסי לאילת".
1957: הרמטכ"ל מסייר בחו"ל
בסוף אותה שנה התכוון הרמטכ"ל משה דיין לצאת לביקור חשאי בגרמניה. הנושא דלף לעיתונות הישראלית, אבל הידיעות שהגישה לצנזורה נאסרו לפרסום, כחלק ממדיניות כללית בנושא של ביקורי רמטכ"ל בחו"ל.
עיתון מקומי בגרמניה פרסם על כך. בכנסת כבר הוגשו שאילתות בנושא ולבסוף הותר לפרסם ש"אישיות רבת מעלה מבקרת בגרמניה".
גם הכתבים הזרים צייתו לניסוח זה ובכללם גם כתב ה"ניו יורק טיימס". אבל הוא ניסה להתחכם ושילב בטקסט את האמירה הסתומה "בא קיקלופ". סתומה? לא למי שמכיר מיתולוגיה יוונית ויודע שציקלופ היה בעל עין אחת. בישראל הייתה רק אישיות בכירה אחת בעלת עין אחת. למרבה האכזבה של הכתב, גם בצנזורה הכירו את המיתולוגיה היוונית.
תרגיל אחר של כתבים זרים נגע לאופן שליחת המברק. לצנזורה היה קל להשגיח על מברק עיתונות שנשלח למערכת עיתון בחו"ל. אבל מה קורה כשנשלח מברק רגיל לכתובת פרטית כלשהי? לכך לצנזורה לא היה פתרון.
1957: הכור ב"דיילי אקספרס"
הרבה לפני פרשת ואנונו (ע"ע), אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", רצה לפרסם מידע על הכור האטומי בדימונה. "אחרי פרסום ב'דיילי אקספרס' בנושא של הכור בדימונה, רצינו לפרסם את הדברים שנאמרו שם, אבל הצנזורה מחקה לנו את הכתבה. הגשנו עתירה לבג"ץ, אבל הייתה החלטה בראשות השופט משה זילברג שגם אם אפילו מעתיקים כתבה זרה, זו בעיה. כי עצם העובדה שמפרסמים בעיתון ישראלי כתבה מחו"ל, נותן למידע המפורסם אמינות. לכן השופט אסר לפרסם את הכתבה ועצם העתירה נותר בסוד עד היום".
1958: המפציצים הצרפתים
הכלל שקבע כי מה שפורסם בחו"ל ניתן באופן עקרוני לצטט בישראל היה כה חזק, עד כי שכחו לרגע לבדוק שבאמת יש מקור זר. כך היה ב-1958 עם הגעתם לישראל של 25 מטוסי סילון צרפתיים מדגם ווטור. ב"ידיעות אחרונות" וב"המרחב" פורסמה ידיעה בנושא, שמדובר בחלק מעסקה כוללת של קניית 60 מטוסים כאלו. בעיתונים אלו נכתב שהידיעות הסתמכו על כתבה בשבועון האמריקני "אויאיישן ויק", אבל שם לא צוין שבסך הכל יגיעו 60 מטוסים.
פה נוצרו שני תקדימים - ראשית, כדי לכתוב "על פי פרסומים זרים" צריך להציג את העיתון הזר האמור. שנית, העורכים ויתרו בתחום הספציפי של הרכש על זכות הציטוט הכמעט אוטומטית מחו"ל.
1965: בול פגיעה
באופן ביזארי למדי, אחת ההפרות הבוטות של הוראות הצנזורה של הממסד הביטחוני, באה דווקא ממי שנועדו לשרת את הפיקוח על העיתונים. הפופולריות של "העולם הזה" באותה תקופה הייתה לצנינים בעיני מערכת הביטחון. לכן הוחלט שם להקים לו מתחרים. העיתונאי מאיר שניצר: "השב"כ יזם את הקמת עיתון 'בול', שיתחרה בו מהצד הפורנוגרפי. כך נוצר עיתון עלוב נפש עם תמונות שנגזרו מ'פנטהאוז'".
ואז הגיעה פרשת בן ברקה. עמדותיו האנטי-קולוניאליות של המנהיג המרוקאי מהדי בן ברקה, הפכו אותו למטרה מצד מספר קצינים הצרפתים והם החליטו לחסלו. הוא פותה להגיע לפריז ושם חוסל. במשפט שנערך הובאו ראיות למעורבות של המוסד. העיתונים בצרפת כתבו על כך.
שניצר: "העורך שמואל מור ואחד מסגניו, המשורר מקסים גילן, פרסמו שישראל חטפה את מהדי בן ברקה ואז הסגירה אותו. ואז, יום אחד הם נעצרו, בלי שבציבור יידעו על כך". לפי דרישת שירות הביטחון, השניים המשיכו וערכו את "בול", לבל ייוודע דבר המעצר וכך תאושרר הידיעה המביכה.
1966: לשוקן כללים משלו
בינואר 1966 נרקמת עסקת נשק בין ישראל לצרפת. התנאי לקיום העסקה היה שמירת חשאיותה. בתחילה ציטטו בישראל ידיעה ב"ניו יורק טיימס", אבל הרמטכ"ל, יצחק רבין, ביקש מעורכי העיתונים שלא להוסיף פרשנות במשך 48 שעות.
"הארץ" בראשות גרשום שוקן לא הסכים לכך, ופרסם במופגן במאמר הראשי כתם לבן שעליו הכיתוב "חסר מטעמי צנזורה". "הארץ" נקנס, אבל בסוף המקרה הוביל לשינויים, שהחשוב בהם הוא קביעת ועדת העורכים כי כל החלטה על דחיית מועד פרסום או איסור פרסום לא מחייבת את כל חברי הוועדה, אלא אם התקבלה פה אחד.
לא עבר זמן רב ושוקן בחן כלל זה. ביוני 1966 "מעריב" פרסם בידיעה קטנה כי ראש הממשלה לוי אשכול ייפגש עם ראש ממשלת איראן. על החתום: AP. בצנזורה גילו ש-AP לא פרסמה ידיעה כזו, וב"מעריב" טענו שזו טעות בשוגג.
אבא אבן, שר החוץ, כינס את העורכים והסביר מדוע בעייתי לפרסם ידיעה זו. באמצע השיחה, שוקן קם בהפגנתיות ויצא החוצה. יומיים אחר-כך: כותרת ראשית ב"הארץ" על הפגישה הצפויה. שוקן טען: על פי הכלל החדש של ועדת העורכים זה מותר. הפעם אין קנס.
1969: חטיפת הרדאר הסורי
אחת הפעולות המוצלחות מבחינת צה"ל במהלך מלחמת ההתשה הייתה חטיפת מתקן רדאר סורי והבאתו לישראל. על הנושא הוטל איפול, אותו כיבדו כתבים מקומיים וזרים כאחד. אבל חריג אחד הספיק. ה"דיילי אקספרס" פרסם ידיעה בנושא, ואיגוד הכתבים הזרים זעם. הוא דרש לא פחות מביטול הצנזורה. הדרישה הגיעה עד ראש הממשלה, גולדה מאיר, שסירבה כמובן. גם הצעה מרוככת מצד האיגוד, לא נתקבלה.
1973: מלחמות הגנרלים
מבחינות מסוימות כאן הסכר נפרץ. כתבים ישראלים שגויסו הדליפו לעיתונים שלהם מהחזית, כתבים זרים נהרו לשם והסתובבו ללא פיקוח. עם התקדמות כוחות צה"ל מערבה, גם הם התקדמו איתם וחצו את התעלה. כך יוצאת מהר מלחמת הגנרלים, כלומר הוויכוחים המרים וקרבות האגו שבין מפקדי חזית הדרום - אריאל שרון, שמואל גורודיש, אברהם אדן (ברן) וחיים בר לב.
"עיתונאים ישראלים ידעו על זה, וחלקם היו מעורבים במלחמה הזו, אבל הצנזורה אסרה עליהם תחילה לפרסם", מספר מן. "אריאל שרון נתן ראיונות, בעודו במדים, לכתבי ה'ניו יורק טיימס' וה'לוס אנג'לס טיימס', שבהם מתח ביקורת על הפיקוד הבכיר של צה"ל. אחד הכתבים טס לחו"ל ופרסם את זה, ואז גם בישראל נפתח פתח לפרסום באופן מלא".
1979: החנינה של דניאל פינטו
סיפור הקונספירציה שנוגע לסוגיית הפרסומים הזרים, גורס שבמקרים רבים כשעיתונאים ישראלים רצו לפרסם מידע רגיש, הם היו מדליפים אותו לעיתון זר. או אז, לפי הכלל הוותיק של ועדת הצנזורה, הם ציטטו ממנו.
אבנרי מודה בפה מלא שאצלו זו הייתה ממש דרך חיים: "אנחנו הסתמכנו באופן מאוד מרחיק לכת על העיקרון שמה שפורסם בחו"ל, אז מותר לפרסם. ב-1980-1979, כשהייתי חבר כנסת (מחנה של"י), הייתה פרשה של בחור בשם דניאל פינטו, שהרג שבויים בלבנון. הוא נידון ל-12 שנות מאסר, אבל התחתן עם הבת של האלוף דני מט. רפול נתן לו חנינה במשפט הצבאי. הכנתי תזכיר מפורט לחברי הכנסת ושלחתי ל-119 החברים האחרים בכנסת. העתק של זה נתתי לכתב של ה'לוס אנג'לס טיימס'. כדי לטשטש את העקבות שזה בא ממני, הכתבה פורסמה בשם הכתב בלונדון. אז גם פרסמתי בעצמי (אבנרי המשיך לערוך במקביל את "העולם הזה", י.מ). זו הייתה השיטה".
1984: קו 300
ב-12 באפריל 1984 נחטף קו 300 על-ידי ארבעה מחבלים. בהשתלטות עליו נהרגו שניים מהם, ואת השניים האחרים הורה ראש השב"כ, אברהם שלום, להרוג.
לציבור נמסר שכל המחבלים נהרגו בפעולת ההשתלטות. אולם אז ה"ניו יורק טיימס" פרסם כי שני מחבלים נתפסו חיים. "חדשות" ציטט אותו, תוך עקיפת הצנזורה. כעבור מספר ימים, בניגוד להוראת הצנזורה, העיתון גם פרסם על הקמת ועדת חקירה בנושא.
בעקבות כך הוצא צו סגירה לעיתון לשלושה ימים. עורכי העיתון הועמדו לדין. שמונה שנים מאוחר יותר זיכה אותם בית המשפט המחוזי. שנתיים לאחר מכן הם זוכו גם בעליון. ספק אם זה היה קורה בשנות ה-50.
1986: הכור האטומי בדימונה
מרדכי ואנונו עבד בכור הגרעיני בדימונה בשנים 1976-1985. בשנת 1986 הוא פגש בסידני שבאוסטרליה בעיתונאי פיטר הונאם מה"סאנדיי טיימס". ואנונו מסר לו את המידע שהיה ברשותו, וסדרה של תצלומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. בסוף ספטמבר הוא פותה להגיע לרומא ושם נחטף והובא לישראל. ה"סאנדיי טיימס" פרסם כעבור כשבוע את המידע והצילומים שקיבל מואנונו.
במסגרת מדיניות העמימות בנוגע לכור, הותר לצטט מקורות זרים. דוגמה אחת מלמדת עד כמה המדיניות של העתקה מדויקת של מה שנכתב בחו"ל הייתה כפייתית. אלוף בן, עיתונאי "הארץ": "שמו של ראש המוסד באותה עת, נחום אדמוני, היה אסור כמובן לפרסום. ואז פורסם שמו ב'סאנדיי טיימס', אבל בטעות כתבו את שמו 'אדנוני'. לכן, מי שרצה בישראל להסתמך על הפרסום הזה, היה צריך לכתוב בשגיאת כתיב - 'אדנוני'".
1989: בג"ץ שניצר
מאיר שניצר, עורך "העיר" דאז, מספר: "הצנזורה פסלה בקשה של אלוף בן, אז כתב 'העיר', לפרסם על נסיבות עזיבתו של ראש המוסד. זאת, בהסתמך על הניסוח 'על פי מקורות זרים'. במהלך הדיון, כשעורכי הדין והצנזור, תא"ל יצחק שני, ראו לאן נושבת הרוח, הם ביקשו הפסקה. אני, כעורך 'העיר', קיבלתי אז הצעה מהצנזור להצטרף לוועדת העורכים. זה הרי מוסד מטעם אגודת העיתונאים, ולא הצנזור קובע מי יהיו חברים בה. הביטחון המלא של הצנזורה כאילו היא שולטת בצינורות המידע, הביא להצעה הזו. כמובן שדחיתי זאת במקום.
"בסוף נקבע בידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הלכה ששינתה את יחסי העיתונות צנזורה: הרכב השופטים קבע כי ניתן להגביל את חופש הביטוי, כאמצעי אחרון, רק במקום שקיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה ובסדר הציבורי".
1997: החיסול הכושל של
חאלד משעל
בספטמבר 1997 ניסה המוסד, בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו, להתנקש בחיי בכיר חמאס חאלד משעל בירדן. אבל מה שהיה אמור להיות פעולה מבריקה נוסח המוסד מימים עברו, היה לכישלון צורב, במסגרתו גם הסוכנים נתפסו.
בן: "היו הרבה חומרים שיצאו אז על שיטות של המוסד. הייתי אז עורך ב'הארץ' ועוזר של ראש הממשלה התקשר לכתב שלנו ותיאר בפניו את כל תהליך קבלת ההחלטות של נתניהו בנושא, ואז הוא אמר לו לכתוב שאת המידע הוא קיבל ממקורות זרים. זה שיא האבסורד, שראש הממשלה מנסה לעקוף את הצנזורה".
2007: הפצצת הכור הסורי
ב-6 בספטמבר 2007 חיל האוויר הישראלי תקף יעד במזרח סוריה. העיתונות המקומית נאלצה להסתפק בציטוט הפרטים שהופיעו בעיתונות הזרה, לפיהם עלה כי בפעולה הושמד כור גרעיני שהקימה צפון-קוריאה. על העיתונות הישראלית נאסר לפרסם פרטים שהיא העלתה בחכתה. אבל, הכללים הללו כנראה לא חלו על גורמים אחרים.
ברגמן: "לנו אסור היה לכתוב על התקיפה מילה וחצי מילה באיסור חמור של הצנזורה, ויש לא מעט לפרסם בעניין. מאידך, ה-CIA מסר לקונגרס בשימוע פומבי את תמונות הכור. במילים אחרות, נוצר נתיב עוקף לאיסור הצנזורה הישראלית כדי לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה".
2009: שיירת הנשק בסודן
במארס השנה הופיעו בחו"ל ידיעות לפיהן ישראל ביצעה תקיפה אווירית נגד שיירת משאיות שנשאה נשק שיועד לחמאס. למדיה בישראל הותר לצטט את מה שפורסם בחו"ל.
ברגמן: "הגילוי על ההפצצה בסודן החל בדיווח של דן רביב, מגיש תוכנית רדיו פופולרית ב-CBS, דיווח שהתגלגל לתהודה בינלאומית רועמת. קרה פה דבר שהעלה אצלנו חיוך. פרסמנו ב'ידיעות אחרונות' כתבה על מה שהיה בסודן. בכתבה הופיעה מסגרת על כתבמ"ים (כלי טיס בלתי מאוישים) של צה"ל בשם הרמס 450, שנטען כי הם מסוגלים לירות טילים על מטרות בשטח, בלי לומר שיש קשר בין הדברים. יומיים לאחר מכן, פרסם ה'סאנדיי טיימס' את שני הדברים מחוברים, כלומר שהתקיפה בוצעה בידי ההרמס, והעיתונות הישראלית כבר יכלה לצטט אותו למחרת".
בחירת האירועים הסתמכה בין היתר על "הסיפורים שלא סופרו" - ספרו של אבנר בר-און, הצנזור הראשי במשך 25 שנה