בחוק איסור
לשון הרע ישנו סעיף (13), המונה שורה של נסיבות, אשר בהתקיימן לא יקים פרסום לשון הרע לנפגע ממנה עילת תביעה נגד המפרסם. מדובר בנסיבות אשר האינטרס הציבורי מחייב לאפשר בהן התבטאות חופשית, ללא חשש מתביעת לשון הרע. כך, למשל, קובע הסעיף, כי לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין דברים,שפורסמו על-ידי מבקר המדינה, בתוקף תפקידו. הגיוני. גם בגין דברי לשון הרע שפורסמו בישיבת ממשלה לא ניתן להגיש תביעה כזו. הגיוני.
עם "הפרסומים המותרים" נמנה גם פרסום על-ידי שופט, דיין, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית, שנעשה תוך כדי דיון בפניו, או בהחלטתו, וכן פרסום על-ידי בעל-דין, בא-כוחו של בעל-דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
לשון הסעיף נחרצת. על-פיה בעלי-דין ובאי-כוחם יכולים להתבטא כרצונם במהלך דיון משפטי, ואף לפרסם דברי לשון הרע ולפגוע, ללא כל מורא מפני תביעת לשון הרע. אין בה דרישה לתום-לב כלשהו, אף לא לאמת בפרסום.
ההיגיון העומד בבסיס חסינות זו נעוץ בצורך לאפשר לכל הנוגעים בדבר להביא את עניינם ואת טענותיהם בפני הערכאה השיפוטית, מבלי לחשוש כל העת שיהיה בכך כדי להביא על ראשיהם תביעת לשון הרע. לחשש כזה עלול להיות "אפקט מצנן" ולפגוע ביכולת הצדדים להעלות את טענותיהם באופן המיטבי.
מצד שני, חסינות מוחלטת שכזו עלולה לשחרר את חרצובות לשונם של בעלי-דין ושל באי-כוחם. במסגרת הליכים משפטיים, שמעצם טבעם הם טעונים ולוהטים, יחושו הצדדים בני-חורין להשמיץ רק כדי לפגוע ביריבם, וזאת בשעה שהם יודעים כי דבריהם אינם רלוונטיים להליך ואף אינם נכונים. כלומר - מתוך זדון ורשעות גרידא.
מטעם זה נטו שופטים רבים לפרש את הוראת החסינות האמורה באופן מצמצם. היו בהם שקבעו כי החסינות לא תעמוד למי שפרסם דברי לשון הרע במסגרת הליך משפטי, כאשר הדברים לא היו צריכים לעניין, או כאשר הם פורסמו מתוך זדון ורשעות גרידא. אחרים דבקו בלשונו של הסעיף וסירבו לסייגה.
והנה, הלכה חדשה של בית המשפט העליון נקבעה בסוגיה זו. בדעת רוב של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין ושל השופט יורם דנציגר, מול דעת מיעוט של השופט אליקים רובינשטיין, נקבע כי החסינות אכן מוחלטת.
אמור מעתה: לכל המשתתף בהליך שיפוטי פתוחה הדרך לפרסם דברי לשון הרע - גם אם אינם רלוונטיים, ואף אם הוא מפרסמם רק מתוך מטרה לפגוע. גם אם יעשה כן, לא יוכל מושא הדברים להגיש נגדו תביעת לשון הרע. ככל שיהיה מדובר בעורך דין - הוא יהיה נתון לסמכותה של לשכת עורכי הדין לנקוט נגדו בהליכים משמעתיים (נו, טוב). ככל שיהיה מדובר בבעל-דין "מן השורה" - הוא יהיה פטור. "נבל ברשות התורה".
ההלכה החדשה נקבעה בקשר עם תביעת לשון הרע, שהגיש עו"ד עודד גיל נגד עו"ד פואד חיר. כך הוא עשה לאחר שבמסגרת הליך משפטי, בו ייצגו השניים צדדים יריבים, אמר עו"ד חיר כי נגד עו"ד גיל מתנהל חקירה משטרתית, וכי בפרקליטות המדינה שוקדים על הכנת כתב אישום נגדו. עוד הוא פרסם במהלך הדיון המשפטי כאילו ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין דנה בהשעייתו של עו"ד גיל מחברותו בלשכה. לכל הדברים האלה לא היה כל שחר או בסיס.
חיסיון מוחלט
תביעתו של עו"ד גיל נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, לאור החסינות שמעניק החוק כאמור, אשר השופטת שושנה אלמגור ראתה בה חסינות מוחלטת. ערעורו של עו"ד גיל התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. נקבע כי החסינות אינה עמדת לעו"ד חיר, מאחר שדבריו פורסמו מתוך זדון ורשעות גרידא, וללא כל רלוונטיות להליך. עו"ד חיר לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הזדמנות לייסד הלכה מחייבת.
"האם החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי... הוא חיסיון מוחלט או שמא חיסיון מסויג?", הציג השופט ריבלין את הסוגיה. תשובתו, כאמור, היתה זו שלפיה החיסיון מוחלט. כך לאור לשונו הברורה של החוק.
ריבלין הסב את תשומת-הלב לכך שבניגוד להוראות אחרות בחוק, המעניקות הגנה למפרסם לשון הרע - הוראת החיסיון הרלוונטית אינה דורשת לשם החלתה כי הפרסום יהיה של דבר אמת, או שהוא ייעשה בתום-לב. "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי", הסיק.
ריבלין הסביר כי בחוקקו את סעיף החסינות האמור, ביקש המחוקק להעניק "זכייה מוחלטת" לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. הוא הוסיף והטעים כי לא נעלם מעיניו כי ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים כאלה כרוכה במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום, וכי מבחינה פרטנית, גם מי שאינו ראוי להגנה עלול ליהנות מחיסיון זה. אלא שלדידו, האינטרס הציבורי העומד בבסיס החיסיון גובר על טובתו של הפרט הנפגע ועל זכותו לשם טוב.
"הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי", הזכיר ריבלין. הוא הוסיף והזכיר כי הליכים משפטיים כרוכים, מטבע הדברים, בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן.
ריבלין קרא לשמור על מתינות ולא לפרסם דברי לשון הרע במסגרת הליך משפטי. "אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך", קבע.
בדחותו את העמדה שלפיה החסינות האמורה תעמוד רק כאשר הדברים היו רלוונטיים להליך ולא כאשר הם פורסמו מתוך זדון ורשעות - הזכיר ריבלין כי בעבר נכללה דרישה כזו בנוסח החוק, וכי היא נמחקה ממנו כבר בשנת 1967. מכך הוא למד כי המחוקק ביקש להרחיב את תחולת החיסיון ולהחילו על כל דבר, שפורסם תוך כדי דיון משפטי.
"הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות... הם טיעונים במישור של דין רצוי", פנה ריבלין למחוקק. "עניין הוא למחוקק לענות בו", הוסיף.
בקשר לכך הוא הזכיר כי בהצעת חוק דיני ממונות, התלויה ועומדת, נכללת הוראה שלפיה "בעל-דין, בא-כוחו או עד לא ישאו באחריות בנזיקין כלפי בעל-דין אחר למעשה, שעשו בתום-לב בהליך משפטי ולמטרתו". אף שהוראה זו אינה מיועדת להחליף את הוראת החיסיון שבחוק איסור לשון הרע - הרי יש בה משום ביטוי לאפשרות שהמחוקק ירחיב או יצמצם את גבולות החיסיון שמוענק בחוק האמור, כך ריבלין.
כבוד המקצוע
בינתיים, על-פי לשון החוק הקיים, "המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב)", חרץ והוסיף: "אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק".
ריבלין הזכיר את חובתו של עורך הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהתייחס בנימוס ובדרך-ארץ, הן כלפי בית המשפט והן כלפי הבריות. הוא הוסיף והזכיר כי עורך דין שיעבור את הגבול צפוי לעמוד לדין משמעתי בפני לשכת עורכי הדין.
"הנה כי כן, הצורך להתבטא באורח תרבותי ותוך שמירה על כבוד המקצוע לא ייכפה באמצעות הסנקציה הפלילית או התרופה האזרחית דווקא - כי אם בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות, שראשיתה בבתי-הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי", סיכם.
השופט דנציגר החרה החזיק אחריו. כך עשה גם כשקרא ללשכת עורכי הדין לפעול בנחישות, בכל האמצעים העומדים לרשותה, למניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט (רע"א 1104/07).
דעת המיעוט: אפשר גם אחרת
בפסק הדין הדגישו ריבלין ודנציגר כי ה"נזק" שעלול להיגרם כתוצאה מהתרת הרסן בנוגע לפרסומי לשון הרע תוך כדי הליך משפטי, יוכל להיות מוקטן כאשר לשכת עורכי הדין תאכוף ביתר-שאת את הדין המשמעתי על חבריה.
הם לא הציעו מזור לנזק שעלול להיגרם, ושבוודאי ייגרם, כתוצאה מכך שאת אותו חיסיון מוחלט הם העניקו גם לבעלי-דין "מן השורה". גם אלה רשאים עתה לפרסם, תוך כדי הליך משפטי, דברי לשון הרע כאוות-נפשם - וזאת מתוך זדון ורשעות גרידא, וגם שעה שהם יודעים כי דברי שקר בפיהם, שכלל אינם צריכים לעניין.
יש להצטער על כך שרק השופט אליקים רובינשטיין, בדעת מיעוט, שם גם נזק חמור זה לנגד עיניו. אף הוא היה ער לכך שבעבר השמיט המחוקק מהוראת החיסיון הרלוונטית את הדרישה לכך שהפרסום ייעשה לצורך הדיון ובקשר אתו. אף הוא ער לצורך לאפשר להתבטא ללא מורא במסגרת הליך שיפוטי.
אף הוא קרא את הוראת החיסיון שבחוק. ובכל זאת, הוא ראה דרך לקבוע שגם כך החיסיון איננו מוחלט. "אינני סבור כי את כוונת המחוקק יש לפרש כהיתר אבסולוטי לכל הנאמר באולם בית המשפט, כל אשר יעלה המזלג, כל אשר יעלה על הדעת; האם 'כסדום היינו, לעמורה דמינו'?", קרא. "האם יינתן לו למלבין הפנים להיות 'נבל ברשות התורה?'", הוסיף.
"לטעמי, עלינו לנקוט בגישה פרשנית שאינה 'קופסתית', 'אולמית', 'ד' אמותית', 'מסמכית', כלומר בעלת אופי פורמליסטי", פתח רובינשטיין בתשובתו לאלה. "עלינו להביט לתוך החדר, וגם לשמור על כבודו של בית המשפט", הוסיף.
רובינשטיין פקפק בכך שבעת שהמחוקק השמיט את דרישת הרלוונטיות, למשל, היה בתודעתו "האידך גיסא הקיצוני, של השתלחות חסרת גבול". לטעמו, יש לפרש את החוק באופן שייתן ביטוי לערכי מדינת ישראל, לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכרזת העצמאות, שעיקרם כבוד האדם, פשוטו כמשמעו. "נאורות חופש הביטוי לדידי אינה מרשם לפגיעה קשה בשם הטוב, ולא בכל עלבון עסקינן, אלא בכזה שבית המשפט ימצא לנכון לפצות עליו", קבע נחרצות.
רובינשטיין לא ראה די בסנקציה של הדין המשמעתי בלשכת עורכי הדין. הוא אף לא "נבהל" מ"אפקט הצינון" או מפתיחת דלת רחבה מדי לתביעות לשון הרע. "בתי המשפט ועורכי הדין יידעו גם יידעו להתמודד עם ניסיונות כאלה", כך הוא.
את דעת המיעוט שלו סיכם רובינשטיין בקובעו כי את הוראת החיסיון שבחוק יש לפרש "כמקנה היתר רחב אך לא היתר מוחלט". לדידו, "התבטאות שלהערכת בית המשפט, מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה רשעות או זדון - אינה חוסה בצילו של ההיתר".
ההלכה כריבלין וכדנציגר. ויש לקוות כי באופן מפתיע וחריג ימהר המחוקק ויתקן את המעוות.
אגב, לבקשתה, צורפה לשכת עורכי הדין להליך כ"ידידת בית המשפט". עמדתה הנחרצת היתה זו, שלפיה החיסיון מוחלט ושאין לסייגו כהוא-זה.
ניתן לתהות מה הביא את הלשכה להציג עמדה שכזו. האם היה זה החשש מפני העלאת פרמיות הביטוח המקצועי, כטענת המשיב בערעור? שמא הרצון בבלעדיות באכיפתן, על חבריה, של נורמות התנהגות ראויות? האם בלשכת עורכי הדין לא הבינו כי הלכה שכזו אינה משליכה רק על ציבור עורכי הדין? האם הלשכה תברך על כך שההתלהמות תתפוס לה "מקום של כבוד" באולמות המשפט? חבל. חבל מאוד.