במוצאי שבת, שלושה לילות לפני ההופעה, דיקלה מצוננת. את חשבון הנפש עם המוזיקה המצרית, האהבה האסורה, ועם אום כולתום, המלכה האם, היא עורכת תוך מאבק בלתי פוסק באף הסורר. רק החום הטבעי שלה מסוכך עליה, מעביר את הפשטות, משקף את המורכבות, מחזיר אותה לבית, למשפחה, לבאר-שבע, אלף תשע מאות שבעים ומשהו.
"הקשר למוזיקה המצרית הוא קשר ינקותי", אומרת דיקלה. "אתה יודע שאני באה מבית מצרי-עיראקי. התרבות המצרית, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה, שלטו בבית. והתרבות העיראקית צצה בשבת לכמה שעות.
"אחי הבכור שמע פול סיימון, הפרויקט של אלן פרסונס, כריס דה ברג. האח השני האזין לדלידה, לאבבא. ואני לפרינס, ללהקת רש. אחותי אהבה את עפרה חזה. ואחי הקטן שמע רוק כבד. מאד מגוון. אבל ברקע, תמיד, הייתה מנשבת הרוח של המוזיקה המצרית.
אהבה שהורחקה
"בעצם, לא גדלתי בבית אחד, גדלתי בהמון בתים", מסבירה דיקלה ושולחת זרועות נוסטלגיות אל נוף ילדותה. "בשכונה י"א היו שני בלוקים, כל בלוק 9 קומות, כל קומה 4 משפחות, תעשה את החשבון בעצמך. וכולנו היינו משפחה. חברים, יציאות, בילויים, שבתות, חגים, הכל בינינו לבין עצמנו. עד גיל 20, החברים והחברות הכי טובים היו מהשכונה. היא הייתה כל החיים.
"הרבה מהחברות היו מבוגרות ממני, כי הייתי חברה של האמהות של החברות שלי. אוכלת איתן, עוזרת, מדברת. המוזיקה הגיעה גם משם. אבל עד שפגשתי את רן שם טוב (מפיק אלבומה הראשון - א.מ) לא הודיתי שאני אוהבת מוזיקה ערבית. למרות שנפצעתי מהקול של עבד אל חלים. למרות שזו הייתה אהבה מאד עמוקה. אהבה עמוקה שהרחקתי ממני".
*התביישת באהבה שלך?
"לא. אבל לא הרגשתי שיש לי שם מקום. בבית שלנו רחשו כבוד למוזיקה הערבית. כשסבתא שלי הייתה באה, היינו מקליטים לה תוכניות מהטלוויזיה המצרית. בבית, ובמיוחד אצל אמא, זו הייתה מחלקה שאי אפשר להתקרב אליה, כי שם יושבים הגדולים של העולם. אצלי אין דבר כזה - לאהוב משהו ושהוא לא יהיה שלי. אז לא יכולתי לדמיין את עצמי שרה או שומעת ערבית, כי זה לא היה שלי".
*כי זה היה שלהם.
"של אבא שלי. הם לא יודעים את זה, אבל זה שלהם. אני לא יכולה לנכס את זה לעצמי. עד היום, למשל, אני לא יודעת אם להגיד לאמא שלי לבוא להופעה, כי באמת קטונתי.
"אני עושה הכל הכי טוב כזמרת ישראלית ששרה בערבית, ולא שוכחת את המגבלה שאני לא זמרת ערבייה. בעיני, זה כמו שהיו מבקשים מאום כולתום לשיר את חורשת האקליפטוס".
*ובכל זאת, לא ויתרת על האהבה.
"כי זו תרבות שסגורה בתוך עצמה. קנאית לעצמה. מכבדת את עצמה. ביום שלישי אופיע עם עשרה נגנים, הטופ של המוזיקאים הערבים, הבלאדים, המצרים. מבחינתם, המוזיקה זו דת, טקס ששייך רק להם. וקשה להם שאני באה מתרבות יהודית אחרת.
"אבל מוזיקה היא מחלקה בחיים שמאפשרת לך לגעת בכל דבר. וזה מנצח את כל העכבות הפסיכולוגיות. אני אוהבת אותם כבני אדם. מתמוגגת כשהם מנגנים. ונוצרת התמזגות".
כל המים של ארצות ערב
במופע, באולם צוותא בת"א, דיקלה תשיר את "דרית אל איים" ו"בעיד אנאק", שתי יצירות של אום כולתום. וגם פיירוז. ווארדה. עבד אל חלים חאפז. לצדה תפציע לובנה סלאמיה, סולנית התזמורת הערבית מנצרת. "היא מהממת", מציינת דיקלה ומוסיפה באותה נשימה ש"אני עושה גם את 'איי פוט א ספל און יו'".
*איפה את ואום כולתום נפגשתן לראשונה?
"אצל מאיר אזולאי, כשהייתי בת 19. מאיר הוא צלם ידיעות, לבקן, ואח של חנה אזולאי הספרי. הייתי אצלו בבית עם חברה, והוא קרא לנו, 'בואו, בואו תשמעו משהו'. מאיר נתן לי את הלגיטימציה. לימד אותי לא לפחד. כשראיתי שאיש כזה מהמם שומע אום כולתום, זה נתן לי אישור. שאום כולתום זה לא רק אשה עם מטפחת על הראש.
"לא אשכח זאת לעולם. הוא שם את 'אינתא עומרי', ומאז חיי השתנו. כי אני מאד ערבייה. אני באה מבית ערבי. זה לא 'כולה דיקלה שמעה שיר'. זה היה מאד מאד משמעותי עבורי".
*למה?
"זה רבע שעה פתיחה. זו רומנטיקה שהלכה ואיננה. זה לחיות בתוך החלום. בתוך הגלים. בתוך הים. בתוך הפנטזיה. כשאני שומעת שיר של 4 דקות, אני עוד לא מתרפקת עליו. אבל כשאני שומעת יצירות של אום כולתום, אני ממצה את עצמי, את הגעגוע שלי.
"תראה, אני לא אשה שבחרה לשיר. מגיל אפס הייתי הילדה הכי טובה, הכי שקטה, נגמלתי מוקדם ממוצצים, מחיתולים. כי כל מאוויי בחיים היו אמנות. ללמוד. לשחק. לשיר.
"מעולם לא חשבתי שאהיה משהו אחר. ידעתי שאני הולכת לשם. שאין לי שום אלטרנטיבה. חוץ מיום אחד בחיי, קיצוני, שחשבתי שאולי אהיה פסיכולוגית".
*אמרת פעם שאת מרפאה דרך המוזיקה.
"לרוב, אני מרפאה את עצמי. מנסה לרפא. ועוד לא נרפאתי לחלוטין. אני רק קמה מהשינה, וכבר מורכבת מסבך של מיליוני מחשבות ובלגנים. אני חווה את החיים, נונסטופ, כדרמה, סלאש קומדיה, סלאש טרגדיה. אני מייצרת לעצמי חיים מאד דומיננטיים. לדעתי, כל אדם צריך לרפא את עצמו. הוא לא נמצא פה בשביל להעביר זמן. מוזיקה זו הדת שלי".
*כמו אום כולתום.
"אום כולתום היתה יותר קיצונית בתקופה יותר קיצונית. היא האפילה על כל זמרת שניסתה לצמוח לידה. עזוב את הקול, הטכניקה, הביצוע - זו האישיות. היא היתה אבן. כשהיא הייתה פותחת את הפה, היא היתה מים. היא הייתה הנילוס. היא הייתה כל המים של ארצות ערב. היא הייתה שרה לאלוהים ונאנחת כאילו שהיא עושה את הסקס הכי גדול בחיים שלה".
*גם לזהבה בן קשר חזק לאום כולתום. ושתיכן מאותה עיר, שני צדדים של המוזיקה המזרחית.
"היא זמרת ענקית. שרה נטו. וזה צובט את הלב. אם כבר, הייתי מפיקה לה אלבום קלאסי. אבל איפה אנחנו ואיפה קלאסי. תראה איך אנחנו חיים".
*את בת 36 וחצי. איפה תהיי בגיל 40?
"יותר חופשייה. בעזרת השם. למרות שאני לא יודעת איפה אהיה בעוד דקה. כל דקה בחיי היא עבודה על חופש". *
חאפלה מצרית - מומטז (אחלה). מחווה לגדולי הזמר המצרי של כל הזמנים (במסגרת פסטיבל העוד). עם דיקלה ולהקת "מיזמר". זמרת אורחת: לובנה סלאמה. שלישי, 25.8, צוותא ת"א