שנות השפע שבאו בעקבות התפוצצות הבועה בתחילת המילניום אופיינו בהייפ של קואוצ'ינג, ניהול על-פי ערכים וניהול רוחני. גם מנהלים ספקנים היו מוכנים לנסות שיטות ניו-אייג'יות למיניהן כדי להרחיב את סל הכלים שלהם; וגם אנשי עסקים שכלתניים באופן מובהק התנסו במספר פגישות עם מאמנים, ולו רק כדי לדעת על מה כולם מדברים. דומה שזעזועי המשבר הכלכלי ניערו היטב את התחומים הללו ואת העוסקים בהם. באופן טבעי, מנהלים שמוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיי נזילות ותזרים מזומנים מפנים עורף לרעיונות, הגיגים ותובנות רוחניות, ואפילו ליועצים עם תעודות מהאקדמיה. כש"המזומן הוא המלך" אין להנהלות פנאי נפשי ל"עסקי אוויר".
מי שלא מתרשם מן הקביעה הזו הוא ניסים אמון, זן מאסטר ישראלי, שהגיע בימים אלה לארץ, בין השאר, כדי להרצות על ניהול ברוח חוכמת המזרח (הרצאותיו יתקיימו במתחם ZOA ת"א, בתאריכים 27.8 ו-15.9).
לדברי אמון, המרכז שהוא מפעיל ביוון מושך אליו דרך קבע אנשים מן השכבות החזקות במדינה, אל סדנה בת שבוע שמחירה עומד על 500 אירו לאדם (לא כולל הוצאות שהייה). מעבר לכך, הוא גם מלווה מנהלים בפגישות ייעוץ אחד-על-אחד. אמון מספר שהוא כבר נפגש בעבר עם סלבס כמו אבי קושניר ושלמה בראבא, וכן עם פיגורות עסקיות בכירות כמו איתן ורטהיימר ונוחי דנקנר, והיום הוא מלווה את יגאל שרמייסטר ואת אילן בן דב.
"הרעיון של 'בוא נדפוק ג'ובות' פשט את הרגל"
*מה יש לחוכמת המזרח לתרום למנהלים בעולם המערבי?
"המשבר שאנו חווים הוכיח שכדי לרוץ למרחקים ארוכים, הפירמה חייבת להצטייד בחזון רוחני שמעניק אנרגיה וכיוון לכל הקבוצה. אני מדבר על חזון שהוא מעבר ל'נקנה וילה, ניסע במרצדס ונצרוך מותגי יוקרה'. אנשים במערב הבינו שהרעיון של 'בוא נדפוק ג'ובות' פשט את הרגל, ונכון להיום משקיעים גדולים בארה"ב לא נכנסים לארגונים המבוססים על ערכים מצומצמים כאלה. אם נערוך אלגוריה בין הפירמה לצבא הישראלי, למשל, הרי שהצבא הישראלי מבוסס על אידיאלים שמובילים לנאמנות ומסירות, והופכים אותו לבר-קיימא. לעומת זאת, צבאות של שכירי חרב, שבהם המניע היחידי הוא כסף ללא נשמה, יכולים לקום בקלות ולהתפרק בקלות. בצבא כזה חיילים יערקו למחנה השני בלי למצמץ".
*אין עוררין על כך שיש יתרון לא מבוטל לארגון המושתת גם על ערכים. אבל למה דווקא זן בודהיזם?
"איני רוצה לזלזל בפילוסופיות אחרות או חלילה להתנשא מעליהן. אך תורות המזרח הן מסודרות, מאורגנות ועמוקות יותר מפילוסופיות רוחניות אחרות. כבר לפני 2,500 שנה נכתבו שם ספרי הדרכה עמוקים כיצד לחיות נכון, כיצד לנהל מדינה וכיצד לנצח בקרב. אבל מעבר למורשת הסינית המורכבת הזו, הרי שיש בלמידת המנטליות האוריינטלית כדי לתרום באופן פרגמטי לכל מי שרוצה לערוך את עסקיו עם המזרח. צריך להבין, שמנהלי פירמות בכירים במזרח משקיעים לפני הכול באדם ולא במוצר. כאשר הם מתממשקים עם איש עסקים אחר מן המערב, הם רוצים לוודא קודם כל שעומד לפניהם אדם איכותי, איש אשכולות, שמבין את התרבות שלהם ואת פילוסופיית החיים שלהם. הם לא יתרשמו, למשל, מאיש עסקים שמפגין פאר, עושר, ראווה או מאדם שמשוויץ ביאכטה שלו. ישראלים, אגב, נוטים ליפול במוקש הזה".
*למה הכוונה?
"מהתרשמותי בשטח, הסגנון העסקי הישראלי מפחיד מאוד את אנשי המזרח: הסגנון שלנו מזלזל, מתנשא, 'וחשי' (בהמי), גישה של 'עם הארץ', ולכן כאשר ישראלי כזה מגיע אליהם לעשות עסקים הם חשים מאוימים. צריך להבין, שמורשת הזן קשורה קשר הדוק לעשיית עסקים, ולפיכך כשמתממשקים עם אנשי עסקים מהמזרח מומלץ לדבר איתם על נושאים כמו קארמה או על עקרונות של יין-יאנג. שם, במזרח, תמיד יחפשו עסקה מאוזנת, עסקה שמקפלת בתוכה גם עשיית טוב לטווח הארוך ולא רק כסף".
*זה נשמע תמוה. לא רק שהסינים הפכו קפיטליסטים ממדרגה ראשונה, סין גם ידועה כאחת המדינות המזהמות יותר בפלנטה, שלא לדבר על ההתנהלות שלהם בטיבט ב-50 השנה האחרונות.
"נכון, אבל מנקודת מבטם זהו הרס לצורך בנייה. הסינים חשים שניצלו אותם כל השנים, שהם היו קורבנות של המערב, והיום הם פועלים מתוך כעס, כאשר הקטע המטריאליסטי שלהם הוא סוג של פיצוי. בואי נפריד את הפוליטיקה מהמהות עצמה: ברמת המורשת הרוחנית שלהם, הרי שמנהלים במערב יכולים לצאת נשכרים אם ילמדו אותה ויתרגלו אותה. הם ידעו בעיקר לזהות את דפוסי החשיבה של עצמם, להכיר את עצמם ולנהל את עצמם טוב יותר".
*בעקבות המשבר ארגונים נכנסו באופן לגיטימי להלך רוח הישרדותי. בתנאים כאלה לא נותרת סבלנות אצל ההנהגה העסקית להגיגים רוחניים. אתה מודע לכך?
"להיפך. דווקא היום מנהלים מבינים שהמשבר העמוק הזה נולד כיוון שהם היו חסרים התבוננות ארוכת טווח. המשבר הפיננסי, למשל, הציף אל פני השטח את היעדר האלמנט הרוחני בארגונים. אגב, שיטת הקואוצ'ינג חסרה את האלמנט הזה. זוהי שיטה טכנית מאוד, ממוקדת מטרה, המבוססת על חשיבה אמריקנית של הישגים חומריים ומכוונת להשגת יעדים ארציים. היעדים האוריינטליים, שונים מאוד מהיעד של 'בוא נעשה כסף'".
"אני לא קדוש ולא גורו, אני בסה"כ בעל מלאכה"
אמון מספר שאל המרכז שהקים ביוון נוהרים אנשי עסקים מן האלפיון העליון בארץ, לרבות מנהלים של תאגידים גדולים המגיעים לשם לפחות פעם אחת בשנה, כשהגיל האופייני להם הוא 50 וצפונה. במסגרת הסדנאות של אמון המשתתפים מקבלים שעורי-בית כמו לרקוד יותר, לשהות יותר עם הילדים, לגעת בילדים, לפתח אינטימיות, סבלנות ונדיבות.
*האם צריך לנסוע אליך עד יוון בשביל ללמוד תובנות בסיסיות כאלו. תופעה כזו לא מצביעה על שעמום, סוג של ריק קיומי?
"אני סבור שהמרכז שלי אכן עונה על חסר: אחרי הצלחה אישית, כלכלית וחברתית, אנשים שהגשימו את עצמם קולטים פתאום שהמסע נמשך קדימה. הם עוצרים ושואלים את עצמם: מה עכשיו? התחושה שלהם היא שאחרי שהם נטחנו במרוץ והוכיחו לכולם ולעצמם שהם 'שיחקו אותה', עכשיו הגיע הזמן שלהם להתפנות לעצמם".
*גם אתה "שיחקת אותה", לפחות ברמת המיתוג האישי. למה נותר לך לשאוף?
"גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב".
*אין לך בעיה עם עצם הרעיון של המרת עקרונות רוחניים נשגבים לרווח?
"ממש לא. את השאלה הזו אפשר להציג גם לרופא, לפסיכולוג או לרופא שיניים. אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה שמקנה כלים ושיטות לחיים מאוזנים יותר, גם אצל מנהלים בכירים. אני יודע שבסופו של יום התובנות שאני מנחיל לאותם בכירים מקרינים על המון אנשים. לעבוד עם אדם בראש הפירמידה עושה טוב לכל אותם המעגלים הרחבים שבאים איתו במגע".
*כנזיר לשעבר ומפעיל מרכז עסקי היום, איזו מערכת יחסים יש לך עם כסף?
"מערכת היחסים של אנשים עם כסף משעשעת אותי מאוד. אנשים מתייחסים לכסף ברצינות יתר: מפחדים ממנו, רודפים אחריו, אוחזים בו, מתגאים בו, שומרים עליו וכו'. זה משעשע. איני תופש את עצמי כאיש עסקים, אבל הכסף חשוב לאשתי שהיא קיבוצניקית לשעבר. את יודעת שיש אצל יוצאי קיבוץ לפעמים תודעת חסר ופחד. כך יצא שהיא זו שדואגת להכנסות, כותבת את החשבוניות, מעלה את המחירים, ועושה את העבודה של הביזנס. כשלעצמי, איני מסתובב אפילו עם כסף עליי ואני סבור שיש לי מערכת יחסים שפויה איתו. אגב, כסף הוא לא מלה גסה. כסף הוא בסך הכול אנרגיה. גם המורה שלי ביפן שהסמיך אותי, עבד כיועץ בחברת קוסמטיקה בינלאומית עם מחזורי ענק ועשה בעבודת הייעוץ שלו כסף גדול".
*לתפישתך, לאן הולכת "תעשיית המודעות"? לאן נושבת הרוח לאור הטלטלות של השווקים בשנה האחרונה?
"בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי. המשבר הכלכלי לא יעשה עליה רושם, להיפך, היא דווקא מתחזקת ממשברים, כיוון שאז מתעוררות בציבור שאלות, ספקות וחיפושים. אנשים שואלים את עצמם 'איפה שגיתי' ומחפשים 'מורה נבוכים'. מעבר לכך, במיוחד היום כשסין והודו מצויות בהתהוות של אימפריות, יותר ויותר אנשי עסקים מפנימים את התובנה שהם חייבים ללמוד לדבר בשפה התרבותית-רוחנית של הדרקונים הללו מהמזרח".
*עם הנהירה הזו של פיגורות עסקיות בכירות אליך ליוון, אתה לא תופש את עצמך קצת כ"גורו"?
"לא. ישנה אמרה עממית על עובד שמרוויח 2 אגורות. באחת הוא קונה לחם ובשנייה פרח - כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות. הבעיה היא שבבתי-הספר למנהל עסקים לא מלמדים את ה'בשביל מה לחיות'. ואז אותם מנהלים מגיעים אליי. על-פי המשל הזה, אני מספק להם את ה'פרח'". *
"לאילן בן דב יש אמון גדול ביקום"
"אילן הגיע אליי ליוון לפני כשש שנים לשבוע של מפגשים אחד-על-אחד. ליוויתי אותו בתקופה רגישה בחייו, ומאז התחברנו ואף נסענו יחד להודו מספר פעמים וגם ליפן, שם ביקרנו את המאסטר שלי.
"ביפן הושבתי את אילן לקבץ נדבות ברחוב מחוץ למקדש בודהיסטי, כיוון שלדעתי מיליונרים צריכים להכיר גם את הקצה השני, לשמור על צלילות מחשבתית וללמוד ענווה. זה סוג של תרגול זן. לאילן יש נשמה של סמוראי. אין לו פחד, ויש לו אמון גדול ביקום. העסקה של פרטנר מצוינת ומעידה על אומץ ענק. גם ההתנהלות שלו בה הייתה אמיתית, ישירה ומלאת ביטחון. האומץ הזה הוא ללא ספק פונקציה של התרגול הרוחני.
"אגב, אני רואה את פרטנר כעסקה רוחנית ולא כעסקה שנועדה להגדיל את ההון האנושי של אילן בן-דב. הוא לא צריך את זה. זוהי עסקה שבסופו של יום נועדה להגדיל את נפח הפעילות העסקית על מנת לסייע ל'עמותת לוטוס' שהקמנו, עמותה שעוסקת בתחומים התנדבותיים שונים ביישובי הפריפריה.
"מה שאני אוהב אצל אילן זה שהוא נכנס לרוחניות עם כל הלב". *