בראיון עמו אמר עידן כהן שהוא יוצר מתוך כנות, פתיחות, מעמדה של חשיפה. בבחירה ליצור גרסה משלו לבלט הידוע "אגם הברבורים" למוזיקה של צ'ייקובסקי, הוא שם את עצמו בעמדה חשופה עוד יותר מזו שבה בדרך-כלל נמצא אמן.
בעולם המחול, אגם הברבורים הוא נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן. גם בשל המטען ההיסטורי שקיים מאחורי הבלט - זהו אחד המחולות הקלאסיים הנרקדים ביותר מאז שנוצר - וגם בשל גודלה ועוצמתה של המוזיקה שכתב צ'ייקובסקי במאה ה-19. לבלט אגם הברבורים קמו גרסאות מודרניות רבות, כגון גרסתו של הכוריאוגרף השבדי מץ אק מסוף שנות ה-80, וגרסתו הפופולרית של מתיו ברנס, שבה הברבורים הנשים מוחלפים בגברים.
כהן, יוצר צעיר ומוכשר, היה בוודאי מודע לסיכון שהוא לוקח בבואו לעסוק במחול כל-כך ידוע. מאידך, נדמה שאין היום באמנות "פרות קדושות", וטוב שכך. אם פעם היו ניגשים לעיסוק בבלט הקלאסי בכפפות של משי, הרי שהיום נראה שאין דבר שלא ניתן לפרקו, להפכו, לגעת בו ולהציב אותו מחדש.
כהן לקח את הרעיון שבבסיס הבלט למקום אישי מאוד, מופשט. את להקת הברבורים מחליפות שלוש רקדניות בלבד - רעות לוי הנהדרת, בליווי של ריטה קומיסרצ'יק ודניאל גל. התנועה האלגנטית והדימוי של הברבור כסמל לשלמות נשית, מתחלפים ברקדניות המתפלשות בעגבניות, מתייחסות אל גופן כאל כלי זר, יוצרות ביניהן תמונות וסיטואציות חייתיות, עד שבסוף המופע הבמה נראית כמו שדה קרב.
הבחירה ליצור ריקוד לשלוש רקדניות בלבד, תוך שימוש במוזיקה תזמורתית שנוצרה במקורה עבור להקה בת 30 רקדנים לפחות, לא תמיד עובדת. הבחירה שלא לעבוד עם הנרטיב ולא להציג אלטרנטיבה דרמטית, גורמת ליצירה לנוע מתמונה אחת לאחרת באופן שלעתים נתפס כשרירותי, שוב, משום שהמוזיקה תלויה מאוד בסיפור, ונוצרה עבורו. ייאמר לזכותו של היוצר, שהעבודה ארוכה יחסית לעבודות מחול (שעה וחצי) ואינה משעממת לרגע. אך היא גם חסרת מיקוד, חסר בה המשהו הזה שהצופה יוכל לחזור אליו ושיישאר איתו. *
אגם הברבורים, כוריאוגרפיה: עידן כהן, מרכז סוזן דלל, 26 אוגוסט 2009