גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בשלהי 2003, לקראת תום תקופת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, אליקים רובינשטיין, הביטו אנשי משרד המשפטים לאחור על הפרשות המרכזיות שליוו את הקדנציה שלו, וסיכמו שאכן מדובר בתקופה סוערת שכמוה לא הייתה מעולם בלשכת היועץ המשפטי. בין היתר טיפל רובינשטיין בפרשת ניצב משה מזרחי, בהעמדה לדין של עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' על הדלפת חקירת ראש הממשלה אריאל שרון בפרשת סיריל קרן, בעמותות הקש של אהוד ברק, בפרשת בר-און-חברון ובפרשת הנשיא ויצמן והכספים מאדוארד סרוסי.

לעומת הקדנציה של היועץ הנוכחי, מני מזוז, שתסתיים בסוף ינואר 2010, תקופת רובינשטיין נראית היום כמשחק ילדים. מהרגע הראשון של כהונתו נאלץ מזוז להתמודד עם עשרות מקרים של שחיתות ציבורית ושלטונית בכל הרמות - החל מראשי ממשלה, דרך שרים וחברי כנסת, ועד ראשי ערים. רובינשטיין השאיר לו ירושות בדמות תיקים פתוחים נגד ראש הממשלה המכהן, אריאל שרון, והחלטותיו לסגור אותם, ובפרט את תיק האי היווני, סימנו לטוב ולרע את תחילת הקדנציה של מזוז כטירון פלילי, החסר את האומץ הדרוש כדי להתנגח ראש בראש עם בכירי המערכת הפוליטית.

דרך ארוכה עשה מזוז מאז ועד כתב האישום שהגיש בתחילת השבוע נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות. "תיק האי היווני בתחילת הקדנציה וכתב האישום נגד אולמרט בסופה הם שתי נקודות ציון חשובות", אומר פרופ' עמנואל גרוס מאוניברסיטת חיפה, "בתחילת הדרך מזוז לא הפגין שיקול דעת נכון כאדם המופקד על המערכת התביעתית, וההססנות שלו הובילה להחלטה שגויה בפרשת האי היווני. אבל השנים עשו את שלהן, וההחלטות האחרונות שהתקבלו מלמדות על התמורה שהתחוללה במזוז, שהראה כי הוא מבין טוב יותר את המצופה מיועץ משפטי לממשלה, גם כשמדובר בשועי ארץ. בעניין אולמרט הוא הפגין את האומץ הראוי לנושא במשרת היועץ המשפטי".

האם מקבץ כה מרוכז של הליכים פליליים נגד אנשי ציבור מעיד על כך שהמערכת הפוליטית הפכה מושחתת יותר בתקופתו של מזוז מאשר בכל תקופה קודמת בעבר? או שמא מנגנוני הבקרה והחשיפה של התנהלות פסולה הפכו יעילים יותר? ואולי הדבר מעיד, כפי שיש הטוענים, על כך שהיועץ המשפטי לממשלה נלחם על תפקיד "מנכ"ל המדינה", האיש החזק המכופף כל פוליטיקאי באשר הוא? התשובה כנראה חיובית לכל האפשרויות. במציאות שבה יושבים ראש ממשלה לשעבר ונשיא לשעבר על ספסל הנאשמים, טוענים במשרד המשפטים, הציבור מאמין שדינו של אזרח פשוט כדין שועה ארץ, והדבר מעניק רוח גבית לחוקרי המשטרה, לפרקליטים ולבתי המשפט לפעול ללא מורא מפני בעלי השררה. אם בעבר היה החשש מבעלי הכוח מתגנב ללב הפועלים בשירות החוק, כעת מתקבלות החלטות על בסיס ענייני ונקי יותר.

לדעת ד"ר יובל קרניאל, מרצה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה, מזוז הפך במהלך הקדנציה ללוחם נחוש נגד שחיתות אנשי הציבור, בניגוד לכוונותיו המקוריות: "מזוז יצא לדרך כמי שבא מהמשפט המנהלי ואינו בקיא ומנוסה במשפט פלילי. את העיקר הוא ראה בהגנה על האזרח הקטן מפני עבירות המפריעות לאיכות חייו. עמדתו הייתה שראוי לעשות שימוש בכלי הפלילי רק במקרים קשים וחמורים. מה שהתגלה לו אט-אט, הוא המצב הקשה של השלטון הכללי והמקומי, והשחיתות העמוקה שקיימת בו. מזוז, כאדם זהיר, שקול ואפילו הססן, לא זינק לזירה אלא נדחף אליה בעל כורחו. אבל כאשר מצא את עצמו בזירה, נלחם כארי, והצליח להעביר את המסר העיקרי והחשוב ביותר: שלטון החוק עומד מעל אנשי הציבור, גם החזקים והבכירים ביותר. כך שאפשר לסכם את כהונתו כהצלחה גדולה".

הלך על בטוח

לטוב ולרע, ובלי שהתכוון לכך, המאבק בשחיתות נבחרי הציבור היה התחום שהגדיר את תקופת כהונתו של מזוז, וזה הסרגל שעל פיו הוא ייבחן. מזוז יודע זאת, ולמקורביו אמר כי הוא מאמין שחולל שינוי מהותי במאבק בשחיתות השלטונית. סמוך לתחילת כהונתו, ב-2004, אמר מזוז כי אם השחיתות בתקופת כהונתו תגבר, הוא יראה בכך כישלון. אין אמנם דרך למדוד בצורה אמפירית מדעית את השחיתות, אבל לדעת מזוז, במבחן שהציב לעצמו הוא עמד בכבוד - הפידבקים שהוא מקבל מכל שדרות השירות הציבורי הם שבזכות גישתו הלא סלחנית נעשה "ניקוי אורוות" שצמצם משמעותית את תופעות השחיתות.

במשרד המשפטים, אגב, דוחים בתוקף את התיאור שלפיו מזוז הפך מסוגר סדרתי של תיקים בתחילת כהונתו למגיש סדרתי של כתבי אישום בסופה. זה לא רק תיאור פשטני, אומרים שם, אלא גם שגוי מבחינה עובדתית. בשנים האחרונות היה, לצד כתבי האישום שהוגשו נגד אנשי ציבור, גם מספר לא מבוטל של סגירות תיקים, אלא שמטבע הדברים אלה זכו לכותרות צנועות בהרבה. אפילו נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט נסגר התיק בפרשת הבית ברחוב כרמייה ובפרשת מכירת בנק לאומי.

על כתב האישום נגד אולמרט שהוגש השבוע אומרים במשרד המשפטים כי אף שעבירת השוחד לא נכללה בו, לא מדובר בכתב אישום זהיר יתר על המידה. לא עשינו לאולמרט הנחה, הם אומרים, והראיה לכך היא הכללת אישומי המרמה בדיווחים הכוזבים לכאורה שמסר אולמרט למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בעניינים שונים. כתב האישום הזה תואר השבוע כמנוסח באופן "זועם". אלא שבלשכת היועץ הוכנו טיוטות קודמות של כתב האישום, שהיו מנוסחות באופן בוטה אף יותר, אך בסופו של דבר נבחרה גרסה מתונה יותר.

המתינות הזאת משקפת הליכה זהירה על בטוח בתיקים של אנשי ציבור, כדי לא להתרסק בבית המשפט. ואמנם, לעומת שורת הזיכויים שחטפה הפרקליטות בשנות ה-90 במשפטים שניהלה נגד אנשי ציבור, אף לא אחת מהפרשות שבהן החליט מזוז הסתיימה בזיכוי. מיד בתחילת כהונתו מזוז השליך החוצה את מה שנראה לו כגישה השלטת בשורות הפרקליטות בימים שקדמו לו - שלפיה אם משהו נראה לא טוב, אורזים אותו בכתב אישום ומשגרים אותו לבית המשפט, כדי להעביר אליו את ההכרעה. לדעת מזוז זו איננה התנהלות לגיטימית של התביעה. כבר לא מכבים שריפות

לפני שנבחר ליועץ המשפטי לממשלה, שימש מזוז במשך תשע שנים כמשנה לשני יועצים קודמים - מיכאל בן-יאיר ורובינשטיין. את לשכת היועץ הוא הכיר מקרוב, וגם את סוגי ההחלטות המתגלגלות לשולחנו של ראש המערכת. הוא הבין שכל תיק, בפרט של איש ציבור, איננו בבחינת מקרה בודד אלא מייצג תופעה שלמה, ולכן לא די בהחלטה בעניינו של החשוד המסוים, אלא יש צורך בטיפול מערכתי כולל. כך במינויים הפוליטיים - לצד כתב האישום נגד צחי הנגבי נעשו פעולות במישור המינהלי; וכך גם בתיקי אולמרט המאוחרים.

לצד המסמך הפלילי שגובש בכל תיק כזה, בין אם מדובר בכתב אישום ובין אם בהחלטת סגירת תיק, הורה מזוז לחבר גם "מסמך תובנות", שבו נאספו המסקנות אודות הליקויים המערכתיים שנלמדו כתוצאה מהחקירה, ושיש לפעול כדי לתקנם או לבצע בדיקה ארגונית במשרד הממשלתי הרלוונטי. בפרשת אולמרט, למשל, התברר שבמשרדי הממשלה נהוגה פרקטיקה העוקפת את המכרזים הממשלתיים שעליהם מפקח החשב הכללי, וזאת באמצעות העסקת "קבלני משנה" שלא נבחרו במכרז. משרד הנסיעות "ראשונטורס" מעולם לא נבחר, והחשכ"ל לא היה מודע לקיומו, אך הוא המשיך לשמש משרד הנסיעות הרשמי של אולמרט שנים ארוכות, תוך שהמשרד שזכה במכרז הממשלתי המשיך להעביר אליו, כקבלן משנה, את הטיפול בנסיעותיו של השר.

לצד העיסוק בשאלה אם בכל תיק יש ראיות המספיקות להגשת כתב אישום, מזוז גיבש גם מדיניות אכיפה בתחומי השחיתות השלטונית - בראש ובראשונה בנושא המינויים הפוליטיים, שהיה דומיננטי בחלק הראשון של הקדנציה שלו. אלה היו ימי השיא של מרכז הליכוד, שאנשיו החזיקו בחברי הכנסת ובשרי הליכוד כשבויים וסחטו מהם ג'ובים. המינויים הללו הולידו תופעות של שחיתות בגופים ציבוריים, כמו פרשות השוחד במינהל מקרקעי ישראל, ברשות המסים ובמשרדי ממשלה. שרים נהגו אז לבוא למזוז ולבקש שיציל אותם מאחיזת החנק שבה היו נתונים לחסדיהם של קבלני קולות במרכזי מפלגותיהם. מזוז נקט שורה של פעולות, אך בסופו של דבר היו אלה החקירה נגד צחי הנגבי בפרשת המשרד לאיכות הסביבה, ונגד אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות, שהפכה לפרשה נרחבת יותר של מינויים פוליטיים, שהולידו את התהודה הציבורית וההרתעה המתבקשת.

התיאום עם המשטרה מתבטא בליווי הצמוד שהחקירות נגד בכירי השלטון זוכות לו מצד אנשי הפרקליטות. כבר בעת חקירת המשטרה מתקיימים דיוני עדכון תקופתיים אצל היועץ, בהשתתפות בכירי בפרקליטות והפרקליטים המלווים מפרקליטות המחוז. הדבר מביא לכך שהחקירה מתמקדת מראש בחשדות ובכיוונים המקובלים על ראשי הפרקליטות, וכפועל יוצא מכך המלצות המשטרה בתום החקירה קרובות מאוד ברוחן להחלטה הסופית של היועץ.

בית דין תקשורתי

חקירות אנשי הציבור היו חלק מסדרת התיקים המתוקשרים, אלה הזוכים לכיסוי תקשורתי צמוד, ומפתחים לעתים חיים משלהם, לא תמיד על בסיס העובדות המצויות בתיק החקירה. ריבוי השחקנים בזירה התקשורתית בפרשות מעין אלה, לרבות עורכי הדין של החשוד, יחצ"נים, מתלוננים ואינטרסנטים נוספים, גורמים לעתים לכך שבציבור מצטיירת תמונה חד-משמעית, הרחוקה מרחק רב מהמצב בפועל בחקירה: אישומים שהראיות לגביהם גבוליות עשויים להיראות בציבור כיצוקים מבטון, ולהפך. פרשת האי היווני ופרשת קצב הן דוגמאות מייצגות לכך, ובהתאמה מידת הביקורת הציבורית שניתכה על ראשו של מזוז כשהחליט לסגור את התיק נגד אריאל שרון, ולחתום על עסקת טיעון עם קצב.

מזוז דוחה את הטענה שהוא מבלה את כהונתו בניסיון להפריך את הסטיגמה שדבקה בו כשסגר את תיק האי היווני. שהוא לא מפחד מפוליטיקאים, יודע להיאבק בשחיתות ויודע לחשוב לא רק כמו סנגור אלא גם כמו התובע הכללי. הדימוי שנולד בתקשורת לתיק האי היווני כתיק שהראיות בו יצוקות בבטון וחייבות להביא לכתב אישום, נבנה לדידו על הדלפות אינטרסנטיות שלא היו מגובות בעובדות ובראיות בתיק, שהיה לדעתו "בלון ריק מתוכן".

בפרשה הזו היו לדעת היועץ גורמים מתוך המשרד שדאגו להזין את התקשורת בפיסות מידע מרשיעות כביכול נגד אריאל שרון ובנו גלעד. מזוז, שהיה אז בתחילת כהונתו, פעל גם במישור התקשורתי כשכלל בהחלטת הסגירה גם הסבר והקשר לאותן ראיות, כולל שיחת הטלפון בין אפל לשרון, שבה שאל שרון בבדיחות הדעת "האי בידינו?"

לאורך הקדנציה, הלקחים נלמדו גם במישור התקשורתי. הניסוח שלפיו היועץ "החליט להעמיד לדין בכפוף לשימוע" הפך ל"הזמנה לשימוע", באופן המשדר פתיחות גדולה יותר ונכונות להשתכנע מהשימוע, ומחדד את המסר שההחלטה אינה סופית. היועץ גם למד שלא לסנדל את עצמו לניסוחים חד-משמעיים, כדי להימנע ממצב שבו ייראה בהמשך כאילו "ההר הוליד עכבר". כך, בפרשת טלנסקי הודיע משרד המשפטים עם הסרת צו איסור הפרסום מעל הפרשה באפריל 2008, כי אולמרט חשוד ב"קבלת כספים שלא כדין" - נוסח מעורפל שהותיר אפשרות לסגת בהמשך מהחשדות בדבר קבלת שוחד.

בתחום התקשורתי משרד המשפטים מאז ומתמיד פעל כשידו האחת קשורה מאחור. הוא נמנע מלהרשות לעצמו "לספסר" בחומרי חקירה, כך שמה שדולף לעולם איננו נעשה בצינורות רשמיים. אבל הגישה המסורתית שלפיה הפרקליטות מדברת רק בבית המשפט נזנחה. בפרקליטות משתדלים, במקרים של ספינים תקשורתיים אגרסיביים מהצד שכנגד - כפי שקרה בפרשת רמון למשל, אז התפרץ "עליהום" תקשורתי נגד החלטת היועץ להעמיד לדין את שר המשפטים דאז בפרשת הנשיקה הכפויה - נוקט המשרד מהלכים גם בשדה התקשורתי.

הקדנציה הקשה ביותר

האם היועץ המשפטי לממשלה הבא יסבול גם הוא משפע כזה של חקירות נגד בכירי השלטון? ימים יגידו. הזמן גם יגלה אם מזוז ייזכר בשל עמידתו האיתנה מול הפוליטיקאים, או דווקא בשל השגיאות שדבקו בו - בפרשות שרון, קצב ואחרות.

"כשמנסים להעריך את כהונתו של מזוז", אומר פרופ' יורם רבין מהמסלול האקדמי - המכללה למינהל, "צריך לקחת בחשבון שגם מבחינת כמות התיקים וגם מבחינת מידת הבכירות של האישים המעורבים בהם, אין ספק שלא היה לפניו יועץ משפטי שהיה נתון במצב קשה כמותו. ייתכן שעשה שגיאות, אבל הן מתקזזות מול העובדה שהקדנציה שלו הייתה הקשה ביותר. אם משווים את החלטתו של אהרן ברק בעניין חשבון הדולרים של יצחק רבין להחלטה של מזוז בעניין האי היווני, ברק קיבל החלטה יותר נכונה, אבל צריך לקחת בחשבון שאצל ברק היו אולי שלושה תיקים כאלה, ואצל מזוז היו 50. המאזן הסופי בעניינו איננו שלילי כי התפקיד הוא פשוט בלתי אפשרי". *