אני קם בבוקר, העיניים עוד לא לגמרי פקוחות, המחשבות עוד לא מסודרות, אני פותח את "ידיעות אחרונות" ובהלה אוחזת בי: מלחמה. לא יכולה להיות משמעות אחרת לכותרת כל-כך ענקית, שחורה, אדומה, עבה, מאיימת.
אני משפשף את העיניים כדי לחדד את הראייה, ומה קופץ עליי מהכותרת: רון ארד. וואוו, סוף-סוף, אני חושב, מצאו את הנווט האומלל, או לפחות את מקום קבורתו. אבל לאחר שאני קורא עוד קצת בתוך הידיעה ומסביבה, אני מבין על מה ולמה המהומה: רונן ברגמן מוציא ספר.
שום דבר לא בטוח
ב"סקופ" הגדול שהספר והידיעה מייחסים לעצמם מסופר כי "הנווט השבוי נפטר ממחלה בלבנון באמצע שנות ה-90' - ככל הנראה". שמועות על כך שארד מת ממחלה מתרוצצות כבר שנים.
ופה, בספר ובידיעה, גם כן מדובר בשמועה, מכיוון ש"ככל הנראה" פירושו שאו שכן, או שלא.
ברגמן משתדל לחזק את אמינות המידע עם ביטויים כמו "החומרים שהוצגו בפני הוועדה לא הותירו מקום לספק" - ואתה קורא ומקשיב לתגובות, ומתברר שאין בפרשה שום דבר שהוא בטוח, מן הטעם הפשוט שאין הוכחות חד-משמעיות, לכל היותר יש ראיות המיצרות סבירויות בדרגות שונות.
ניצול ציני של אומללות
איך קורה שהדו"ח הסודי מוצא את דרכו לכותרות בדיוק ערב יציאת ספרו של ברגמן? ובכן, זה דבר די מקובל. לקראת הוצאתו של ספר בוחרים בקטעים הבולטים שבו ומפרסמים כדי לגרות את סקרנות הציבור. אלא שלא הרי ספרו של ברגמן כהרי ספרי בישול או רומנים.
מה שברגמן עושה זה ניצול ציני של אומללותם של אנשים. הוא ידע היטב שתהיה התענינות תקשורתית גדולה תוכניות המלל ברדיו, בטלויזיה ובחדשות וכל השאר.
למעשה, יש לי מידע שהוא לא רק סודי אלא גם נכון, שברגמן עצמו יזם חלק גדול מהפרסומים בתקשורת. כלומר, ברגמן ביצע ביודעיון ובמכוון פתיחה רבתי של פצע קשה וכואב ביותר. שוב נאלצים המשפחה והציבור לעסוק בטרגדיה - רק משום שברגמן רוצה למכור ספרים.
ספר לבעלי זמן מיותר
שווה קריאה? אם יש לכם המון זמן פנוי לבזבז, אם אתם מעדיפים ספרים כאלה על פני ספרים בעלי ערך, אם אתם רוצים תמצית של מידע שרובו ככולו כבר פורסם בעבר - זה הספר בשבילכם.
אגב, ראוי לציין שברגמן הוא גם עובד בידיעות אחרונות.