היום (ב') תפתח נבחרת הכדורסל את משחקיה באליפות אירופה. למרות שמדובר בפעם תשיעית ברציפות, המשפט הזה בהקשר של נבחרת הכדורסל נראה ברור ומובן לגמרי. אלא ששוויון הנפש ותחושת המובן מאליו להישג הזה אינם במקומם, ודאי לא כשצרפת על שלל כוכבי ה-NBA שלה נזקקת לטורניר ההזדמנות האחרונה כדי להגיע לפולין 2009, וכששחקני נבחרת איטליה יראו את האליפות בטלוויזיה.
ההעפלה לאליפות היא הישג בפני עצמה. ועם זאת, אסור להסתפק בה ולבוא בבחינת "כספי לא הגיע... את שלנו כבר עשינו". יש בידי צביקה שרף את הכלים לעלות לשלבים גבוהים יותר, אם רק יידע לנצל את השחקנים העומדים לרשותו ואת הגרלת המשחקים.
1. יום רודף יום
שיטת המשחקים של שלושה משחקים יום אחרי יום, מכניסה נעלם נוסף למשוואה של הצלחה באליפות. בטורניר ההכנה בלונדון קיבלנו שיעור לדוגמה. יום אחרי שבורשטיין קלע שיא של 28 נקודות מול פולין, במשחק מול אנגליה הוא הסתפק בשלוש בלבד. חלוקת הדקות ותרומת הספסל הופכות לקריטיות הרבה יותר כשמשחקים בתכיפות כזו. צביקה יהיה חייב למצוא את האיזונים ולהפעיל את הספסל.
איך אפשר לעשות את זה? בהנחה שניצחון במשחק השני מול מקדוניה (שנחשבת לנחותה בבית) הוא בבחינת חובה כדי לעלות לשלב הבא, ובהנחה שלמשחק האחרון מול יוון תגיע ישראל כשהיא משחקת על מיקום או בכלל על סיכוי להתקדם להמשך - הרי שסימני השאלה לגבי חלוקת הכוחות יהיו סביב משחק הפתיחה נגד קרואטיה. במידה וייפתח פער משמעותי לקראת סוף הרבע השלישי, האם יוותר שרף על המשחק וישלח מחליפים? לכאורה מדובר בהחלטה נכונה כשמדובר בחלוקת כוחות. מצד שני, החלטה כזאת עלולה לגרום תבוסה קשה נוספת, הרביעית ברציפות אחרי אלו שספגה בטורניר ההכנה בסרגוסה. במצב כזה הנבחרת עלולה להיכנס למומנטום שלילי שתתקשה לצאת ממנו.
עניין חלוקת הכוחות חשוב בעיקר לשני שחקנים, טל בורשטיין ויניב גרין, עליהם יצטרך שרף לשמור בצמר גפן. הם הכלים הכי משמעותיים שלו (גרין מתחת לסלים, בורשטיין עם הניסיון), ועם זאת שניהם חוזרים מפציעות ומועדים לפציעות יותר מכל אחד אחר. לכן, כששרף יעמוד בפני סיטואציה של איך חוזרים למשחק מול קרואטיה, הוא יכול מראש לעשות את זה ללא שניהם. כי סגירת הפרש דו-ספרתי בפרק זמן קצר מחייבת הרכב מהיר ועצבני, שילחץ את היריבה וירוץ בכל הזדמנות. במקרה הטוב יחזיר אותם אם ההפרש יצטמצם, במקרה הרע ייתן להם לנוח עד הסוף לטובת המשחקים הבאים.
2. לוקסוס בגובה 217 ס"מ
מי שיסתכל על הסגל שיצא לאליפות, ייראה שם חוסר איזון בולט. עניין שנובע מהחלטה שלקח שרף רגע לפני היציאה לפולין. המאמן הלאומי פוצץ את הסגל בגארדים (כלקח ממשחקי קמפיין ההעפלה בהם שיחק בהרכב של שלושה גארדים) ולכן בניפוי האחרון ויתר על הגבוהים רותבארט וכדיר. רק שכנראה שבדרך שכחו שכדי לרוץ צריך את הכדור ביד, ורצוי שזה יהיה לא רק אחרי שהיריב קלע.
הניפוי של רותבארט מפתיע עד משונה. מדובר בסנטר העתיד של נבחרת ישראל (גם על פי שרף עצמו), שחקן בן 23 שמתנשא לגובה 2.17 מ'. גם אם לא מצאו לנכון לקחת אותו לאליפות שישתפשף וייבנה, וגם אם גרין החלים לחלוטין, עדיין ממרומי 217 הס"מ שלו רותבארט הוא אלטרנטיבה מצוינת. הוא אמנם אינו חוסם גדול או משאבת ריבאונד, אבל מחליף מעולה, ודאי כשהחלופות האחרות הן קוז'יקרו המאותגר אנכית ועמית תמיר וליאור אליהו שמאותגרים הגנתית.
עם גרין כחוסם היחיד ובמיוחד כזה שצריך להימנע מצבירת עבירות, נקבל רחבת סל ישראלית מסבירת פנים. ברמה כזו, הסיכוי ששחקן יריב יעבור את המגן שלו וייחסם, שואף לסיכוי שצביקה שרף יישב לכוס קפה עם פרשן הערוץ הראשון, אלי סהר.
3. בימים רגילים: שואבי מים
כל קמפיין מחדש עומד שרף בפני אותו אתגר: איך לוקחים חבורה של שחקנים משלימים - שברגעי ההכרעה במשחקי הקבוצות שלהם הם נדרשים למסור את הכדור (במקרה הטוב) או את המגבת (במקרה הרע) - ולבנות ממנה קבוצת כדורסל. תמונת המצב כה עגומה, עד כדי כך שאם תיקחו את כמות הנקודות שקלעו ביחד כל שחקני החמישייה של נבחרת ישראל בליגה (הלפרין בזו היוונית) תקבלו סה"כ 41 נקודות, וגם זה אחרי שעיגלנו למעלה. שחקנים שהיו בקבוצתם איפשהו בין אופציה התקפית שלישית עד יניב "אני משחק כבלם אחורי" גרין, אמורים להפוך לשחקני מטרה בנבחרת ולייצר לעצמם מצבי קליעה.
צחוק הגורל הוא שאחרי פרישתו של זקן השבט טפירו, דווקא הצעיר שבחבורה - גל מקל - הוא השחקן היחיד שהוביל קבוצה בזמן אמת. בעונה הקודמת תפס מקל את עמדת הרכז הראשון בגלבוע/גליל כשבשיאה של אותה עונה בסדרת הפלייאוף מול חולון כמעט והכפיל את ממוצע הנקודות שלו וגם הפך לשחקן הקלאץ' ברגעי ההכרעה.
נכון שבלי הנקודות של הלפרין ואליהו ובלי ההגנה של גרין יהיה לנבחרת קשה להצליח, אבל גל מקל יכול להיות האקס-פקטור אם רק יתנו לו. כלומר, אם צביקה לא יפריע לו.
4. שיטת "כל העולם נגדי"
המחסום הגדול ביותר העומד בפני הנבחרת הוא השמרנות, אבל ככה זה שלמאמן שלך קוראים צביקה "אם-זה-לא-שבור-למה-לשנות" שרף. במגבלות היכולת והכישרון, שרף חייב לצאת מתחום הנוחות או השמרנות. הבעיה שניסיון העבר הראה שכדי לצאת מהפרדיגמות שלו, שרף צריך להגיע לתחתית הבאר. זה קרה לו עם מכבי ת"א בחצי גמר הפיינל-פור האירופי ב-2008. רק אחרי שסיינה הגיעה ל-14 הפרש באמצע הרבע השלישי, אז זרק המאמן למגרש את חמישיית "רוץ והרבץ" שהביאה אותו לגמר.
זה גם קרה בקיץ שעבר, כשסכנת הירידה לדרג ב' בקמפיין המוקדמות של נבחרת ישראל הכריחה אותו לשחק בהרכב מהיר של שלושה גארדים, שהיה אחראי לרגעים הגדולים של הנבחרת, במיוחד בניצחון על צ'כיה ב-37 הפרש שסלל את הדרך לאליפות. כשמשחקים שלושה משחקים יום אחרי יום, אין את הלוקסוס של לחכות עוד קצת לראות איך יתפתח, וזה לא רק הכישרון המוגבל יחסית לזה של שחקני היריבות. מה עוד שהתבוסות במשחקי ההכנה לספרד, פולין ואפילו הולנד הוכיחו שסף השבירה של הנבחרת הזו נמוך.
לכן כל מה שנשאר לנו הוא לנצל את ה"מוח היהודי". צביקה יהיה חייב ליזום, לרוץ, להשתולל, לתת למקל, כן למקל, כדור אחרון ברבע ואפילו להחליף הגנות... השם ישמור.
מצד שני, אולי כדאי ליצור אצל שרף את תחושת ה"עם הגב לקיר" ו"כל העולם נגדי". זה בטוח ידליק אותו ויוציא ממנו את המיטב.