בית המשפט העליון קבע, ב
החלטה תקדימית, כי ניתן להגיש
קובלנה פלילית פרטית נגד
רשויות מקומיות מבלי לקבל תחילה את אישור
היועץ המשפטי לממשלה, הנדרש רק בעת הגשת קובלנות נגד
עובדי מדינה.
סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "לא תוגש קובלנה... על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועמ"ש".
בעל מזנון ברמלה הגיש קובלנה בעילת לשון הרע נגד ארבעה מעובדי העירייה. בית משפט השלום בראשון-לציון ביטל את הקובלנה בנימוק שהוגשה בלא אישור היועץ, ואף חייב את הקובל ב-10,000 שקל, הוצאות משום שהתרשם כי "לא מדובר בהגשת קובלנה תמימה של מי שחש שרשויות המדינה מתעמרות בו - אלא במי שמצא לו אג'נדה להתעמר ברשויות המדינה".
ערעורו למחוזי מרכז, שנגע בעיקר לחיובו בהוצאות, נדחה על-ידי השופטים אברהם טל, זכריה כספי ואחיקם סטולר, שקבעו כי אמנם החיוב נובע ממקור חוקי אחר - אך הוא מוצדק נוכח התנהגותו בבית המשפט והתעלמותו מהחוק המצריך את אישור היועץ.
תחולת הפקודה המנדטורית
באמצעות עוה"ד אברהם לנדשטיין וליאור חיימוביץ' ביקש בעל המזנון רשות ערעור מהעליון. במהלך הדיון העלו השופטים אדמונד לוי, מרים נאור וסלים ג'ובראן את שאלת תחולת סעיף 69 על עובדי רשות מקומית, סוגייה שלא נידונה בשלום ובמחוזי.
המדינה הודתה כי עובדי הרשויות אינם עובדי מדינה, אך טענה כי פקודת בתי משפט שלום המנדטורית קבעה כי נדרש אישור יועמ"ש להעמדת עובדי מדינה לדין, וכי פקודת העיריות קובעת כי הוראות אלה "יחולו על פקידי עירייה ועובדיה כאילו הם עובדי המדינה".
השופט לוי ציין כי הפקודה המנדטורית בוטלה, וחוק סדר הדין הפלילי שהחליף אותה לא קבע הוראה דומה. הוא דחה את בקשת המדינה לאמץ בדרך של חקיקה שיפוטית את פרשנותה, שכן יש בכך "פגיעה בזכות הגישה לערכאות, על-ידי הגבלת האפשרות להגיש קובלנה פרטית מעבר למגבלות הקבועות בחוק".
גם השופטת נאור סירבה "להחיות סעיף שבוטל באופן שאינו משתלב כלל ועיקר עם החקיקה הקיימת".
השופטים לוי ונאור הדגישו כי אמנם תכלית סעיף 69 תקפה גם לגבי עובדי רשויות, הראויים גם הם להגנה שקיבלו עובדי המדינה - אך זהו עניין למחוקק.
החיוב בהוצאות בוטל, והתיק הוחזר לשלום שידון בקובלנה לגופה. (רע"פ 10857/08).