1. בקורס קצינים מלמדים את הצוערים: פעם אחת מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית מגמה, ואצלנו לא תהיינה מגמות. באיגוד הכדורסל דווקא יש אחת חזקה שכזו, מגמת הידרדרות. נבחרת העתודה ירדה לדרג ב', נבחרת הנוער בטורניר נפל משלה ירדה גם היא לדרג הנמוך, ולקינוח הגיעה השבוע ההדחה המוקדמת של הנבחרת הבוגרת מאליפות אירופה. הבעיה שבאיגוד מעדיפים לקטר על המינהלת שממסחרת את הענף, על התקשורת שלא נותנת חשיפה, על מאמני הנבחרות שלא מספקים את הסחורה - ובכלל לעשות כל מה שצריך מלבד את הדברים שחשובים באמת לכדורסל.
ההפסד למקדוניה עשוי להיות הדבר הטוב ביותר שקרה לכדורסל הישראלי. כן, כן. אם רק יידעו באיגוד הכדורסל להפיק לקחים ולא להתמקד בצעדים פופוליסטיים, כהחלפת המאמן. אם רק היינו עולים שלב, היו קברניטי האיגוד (בעזרת רוח גבית של התקשורת) אומרים שישראל הקטנה היא בין הטובות באירופה, עם דור צעיר ועוד בלי עמרי כספי. אז זהו, שלא. טוב שהכל התנפץ שם על הפרקט בפוזנאן.
ההדחה של הנבחרת לא היתה מחויבת המציאות. אפשר להאשים את המאמן בשמרנות, אי חלוקת נטל המשחק (בורשטיין מתבקש להחזיר את בלוני החמצן) וחוסר בהכנה טקטית (למה לא לחצו את הרכז המזדקן והיחיד של מקדוניה כל המשחק). אפשר גם להאשים את השחקנים, הלפרין שלא לקח מנהיגות (וכנראה גם לא ייקח), קוז'יקרו שהחליט לבדוק כמה הגבוהים המקדונים יכולים לקלוע מהשלוש (מצוין), או מקל שהתעקש לזרוק ברגעי ההכרעה גם כשלא פגע (וטוב שככה, תיזכרו בשאראס).
אפשר, אבל מיותר. עזבו אתכם מצביקה שרף, למרות שהוא מאמן-העל של הנבחרות, האשמה בכישלונות כל נבחרות הכדורסל נמצאת באחריותו הבלעדית של איגוד הכדורסל, ובמיוחד לפתחה של הוועדה המקצועית והעומד בראשה, איתן רוב. אלו לא רק הכישלונות אלא בעיקר הדרך. החל בחולשה של כל הנבחרות בריבאונד, העובדה שנבחרות ישראל הגרועות ביותר בזריקות מחוץ לקשת השלוש בכל רמת גיל שהיא (וזה עוד לפני שמרחיקים את קו השלוש בשנה הבאה), ועד לעובדה שמשתי הנבחרות הצעירות לא נראה שיש שחקן שיוכל להפוך לשחקן חמישייה בנבחרת הבוגרת. אין גבוהים, אין קלעים, אין יסודות כדורסל. מה יש? טענות, ועדות, עוד ועדות ודו"חות.
2. רוברט רותבארט, 217 ס"מ, סנטר העתיד של נבחרת ישראל. את הקיץ הזה הוא בילה כחודש בהכנה ובטורניר האוניברסיאדה (?!) ובהמשך חודשיים בנבחרת הבוגרת, כשחלק נרחב מהזמן הוא מבלה בלהסתכל איך עמית תמיר רודף אחרי ליאור אליהו באימונים. האם הוא התחזק? לא; שיפר את הסגירה לריבאונד? לא; משחק עם הגב לסל? כנראה שלא. בגילו, 23, רותבארט היה צריך להיות הסנטר הפותח של הנבחרת הבוגרת. שחקן כזה (גובה, כישרון וגובה) צריך תמיכה והדרכה מהאיגוד, תזונאי, מאמן כושר, מאמן אישי. באיגוד מעדיפים לשלוח לו זימון למחנה אימונים לעוד קמפיין.
דוגמה טובה נוספת לכישלון המערכת בטיפוח מצטייניה הוא יוגב אוחיון, שמסומן כבר שנים כרכז העתיד של הנבחרת. שני חסרונות בולטים מונעים את התקדמותו לרמות האירופאיות הגבוהות: הראשון, רמת קבלת ההחלטות, שאת זה הזמן והניסיון אמורים לפתור; והשני הוא הקליעה מבחוץ. בתחום השני לא רק שיוגב לא השתפר, הוא אף נסוג. לפני שתי עונות עוד עמד על אחוזים סבירים של 36% מהשלוש ו-70% מהעונשין. בעונה האחרונה כבר ירד ל-28% מהשלוש ו-50% מהקו. מה עשו באיגוד בנושא? לא יותר מדי. כי גם אוחיון, כמו רותבארט, בילה בקמפיין האוניברסיאדה ואימוני נבחרת ישראל.
עמרי כספי הוא האנטיתזה. הוא לא נכנע ללחץ שהופעל עליו להגיע לאליפות אירופה, ונשאר להתאמן בארה"ב. למרות שהיה חסר לנבחרת הקיץ, הרי שמי שתהנה ממנו זו אותה נבחרת. אחרי מחנות האימונים נקבל כספי חזק ומהיר יותר וקלע טוב עוד יותר, כל האלמנטים שאי אפשר לשפר תוך כדי האימונים בקבוצה או בקמפיין של נבחרת. נקבל שחקן שיוביל את הנבחרת בעשר השנים הבאות.
כספי בכלל לא היה צריך להגיע לסיטואציה שבה יש בפניו דילמה אם להגיע או לא. העניין הזה של שחרור שחקנים צריך להיות מובנה, ואינטרס של כל מי שטובת הכדורסל כאן לנגד עיניו. מה שקיבלנו הקיץ היה עוד שני שחקנים פוטנציאליים (רותבארט ואוחיון) שאיבדו עוד קיץ קריטי להתפתחות שלהם, ונבחרת שסיימה במקום ה-13 או ה-16 (למי זה משנה בכלל).
אם רק היו בונים תוכנית רב-שנתית, שבה מוותרים על שחקנים מסוימים בכל קמפיין בדירוג ובתיאום כל קיץ. עם השחקנים הצעירים היו עובדים על שיפור אלמנטים פיסיולוגיים ומקצועיים, למבוגרים יותר סתם נותנים לנוח ולא סוחטים אותם כמו את יניב גרין. בדרך זו היו מקבלים יותר תפוקה מיותר שחקנים לאורך יותר זמן. אבל זה צעד שחייב לבוא מהאיגוד כחלק מתוכנית שלמה ולא ממאמן שיודע שמשרתו ועתידו תלויים בקמפיין זה או אחר.
אבל עוד שלוש שנים, כשלרותבארט יברח מהידיים עוד כדור חוזר ברגעי ההכרעה ואוחיון יחטיא את שלשת הניצחון, יבואו אליהם בטענות, יפטרו את המאמן ויקימו עוד ועדה.
3. גם יו"ר האיגוד צריך להבין שהקדנציה שלו לא תיתפס כהצלחה או כישלון באם הנבחרות בזמן כהונתו ישיגו תוצאות חלשות ביחס לקודמיו. יותר מזה, ההצהרה טרם האליפות כי "מצפים מהנבחרת להעפלה לרבע הגמר", מראה על ניתוק מוחלט וחוסר הבנה בסיסית איפה אנחנו עומדים.
כמה מנותק יו"ר האיגוד אפשר היה להבין גם אחרי המשחק מול יוון. שני אמר בראיון לתקשורת כי "יש לנו שנה עד המשימה הבאה". כי זו המטרה היחידה שמעניינת את האיגוד. הקמפיין הבא. אז ככה, שי שני, בקיץ הבא תהיה לך נבחרת מצוינת עם פורוורדים מדהימים כמו כספי ואליהו, רכזים צעירים ואתלטים כמו מקל ואוחיון וגבוהים כמו רותבארט, כדיר וגרין. אבל עוד חמש-שש שנים, לא תהיה לנו אפילו נבחרת ששווה דרג ג'. מצד שני מה אכפת לך, עד אז כבר יחליף אותך מינוי פוליטי אחר ואתה תוכל לספר לחברים צ'יזבטים על העופות מפוזנן.
תעירו משנתו כל מאמן, פרשן או סתם מישהו שנמצא יותר מיומיים בענף ותשאלו אותו מה הבעיות האמיתיות של הענף, הוא ידקלם. לא מלמדים את הילדים יסודות אלא איך לנצח; השחקנים הטובים נסחטים כשהם משחקים בכמה מסגרות; לא מלמדים כדורסל אלא רק תרגילים כדי לנצח במשחק הבא; בפגרה שמיועדת לשיפור יכולות אישיות, עבודה בחדר כושר וחיזוק אלמנטים חלשים, נטחנים המצטיינים בנבחרות השונות שגם שם הם לומדים בעיקר תרגילים כדי לנצח.
מה שמדהים הוא שכולם יודעים אחת לאחת את הבעיות. השאלה היא כמו תמיד למה לא עושים כלום. הגיע הזמן שבאיגוד יתחילו לעבוד בראיה רב-שנתית ולא חד-טורנירית. כי הרעש שהם שומעים במשרדים הוא אזעקת אמת.