רחש של משבר פוליטי נפיץ שוב נשמע השבוע במערכת הפוליטית. ככל שקרב והולך ראש השנה הבא עלינו לטובה, כך גדלה העצבנות. לאחר החג יצאו ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון לניו-יורק להניע את התהליך המדיני עם
אבו מאזן, בנוכחותו של הנשיא
ברק אובמה, ועד אז הקצוות צריכים להיסגר. כולל המוקש המכונה הקפאת ההתנחלויות.
ביבי נתניהו, כך הבינו מתנגדיו בימין, כבר נתן את הסכמתו להקפאה. עכשיו דנים בפרטים. מתנגדי המהלך בליכוד ומחוצה לו כבר החלו במחאות קולניות. רק שהמחאה שלהם נתקלת עד כה בפחות תנופה וביותר מכשולים.
לכינוס המוזר שנערך ליד מעלה אדומים ובו השיקו השבוע שרים מהימין שכונה חדשה, שעליה לא החליטו ראש הממשלה ושר הביטחון, הגיעו אמנם הרבה עסקנים, חברי כנסת ושרים, שנאמו בלהט והציגו דרך וחזון. רק המוני מאזינים חסרו להם. קומץ של כמה מאות בלבד טרחו ובאו. הזו מחאת הימין המובטחת?
מי ינהיג אותנו שואלים עצמם המורדים הפוטנציאלים? בני בגין מתבצר בשתיקתו, וגם השר בוגי יעלון לא מניף את נס המרד אחרי הנזיפה הפומבית שספג מראש הממשלה. אולי אביגדור ליברמן? רגליו הרי נטועות בימין, זה לא זיוף. המכה לא איחרה לבוא. בראיון רדיו ל"הכל דיבורים" בקול ישראל מניגריה הרחוקה הבהיר ליברמן שכדאי להנמיך ציפיות.
הימין לא יפיל ממשלת ימין, הכריז בלי למצמץ ובכך הבהיר כי איננו מתכון למלא את המשבצת. כך נותר לו יו"ר הכנסת רובי ריבלין המועמד האפשרי. רק שריבלין ממלכתי מדי ובעל שאיפות גבוהות מדי להיות נשיא. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיכנס למשבצת המורד. נותרה ציפי חוטובלי. גם אם חושבים על כך פעמיים, או שלוש, מגיעים לאותה מסקנה: העול כבד מנשוא על חברת הכנסת הצעירה והנמרצת מהליכוד, שטרם מלאו שמונה חודשים לכהונתה בכנסת. באין מנהיג למרד, עלול המאבק בנתניהו לקרוס בטרם החל.
הקפאה אינה פוטוגנית
יש עוד כמה סיבות טובות לנתניהו להיות קצת פחות לחוץ. לא מאיימים במשבר קואליציוני רציני בתחילת קדנציה. ממשלת נתניהו נשבעה אמונים ב-31 במארס. טרם מלאו לעוללה חצי שנה. איש לא מפיל ממשלה במהירות כזו, גם אם ראשה עושה את מה שעשו קודמיו - אהוד אולמרט ושרון.
סיבה נוספת היא, שבעידן הטלוויזיה הקפאה, לעומת פינוי, לא ממש פוטוגנית. בעמונה ובגוש קטיף נתנו המצלמות למתנגדים רוח גבית. באין מצלמות, שום כינוס פוליטי, אפילו יעמדו בראשו דני דנון או ציפי חוטובלי, יתקשה לשלהב את ההמונים. הקפאה היא מצב. פינוי הוא אירוע. וזה עושה את כל ההבדל.
לכן יכול נתניהו להבטיח לשומעיו בימין שזהו גבול הוויתורים. הפלסטינים, יאמר, ממילא יטרפדו כל התקדמות. תנוח דעתכם.
לימין בליכוד ובממשלה לא תהיה ברירה אלא לבלוע.
הדי הרחש הפוליטי שנשמעו השבוע הזכירו את המהומה הפוליטית שהתחוללה ערב נאומו של ראש הממשלה באוניברסיטת בר אילן. גם אז עסקה המערכת הפוליטית בשאלה מרכזית אחת: האם הוא ישרוד את זה?
נתניהו שרד את הנאום ההוא כל כך בקלות, שאפילו הוא ואנשיו הופתעו. כעבור 48 שעות שכחה המחאה, שכמעט לא היתה.
אחרי הטקס הצפוי עם אובמה ואבו מאזן והראיונות לתקשורת והשידורים הישירים, יחזור ראש הממשלה הביתה לאותה מערכת פוליטית שאותה יעזוב. המהומה עלולה להתברר כאוושה קלה בלבד.
באין מנהיג, שום מחאה לא תוכל להתרומם.
זה עשוי להתברר כשידור חוזר של מחאת נאום בר אילן, שאותה דומה ששכחנו. גם את המשוכה הבאה יוכל נתניהו לעבור באותה קלות.
והוא יופתע כנראה גם הפעם. *
הכותב הוא מגיש "הכל דיבורים" ברשת ב' של קול ישראל, והפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון