"יעד סופי 4" הוא לא רק עוד פרק בסדרת סרטי אימה מסחריים, הוא גם דיון פילוסופי במידת השליטה שלנו בחיים, ובמידת ההשפעה שלנו על מה שרבים מאיתנו נוטים לכנות גורל. במוקד הדיון הזה נמצא רעיון "אפקט הפרפר": כל פעולה קטנה שאנחנו מבצעים בהיסח הדעת, ואפילו בטעות, מובילה לתוצאה שמובילה לפעולה נוספת וכן הלאה.
כל אלמנט זעיר הוא בעל משמעות עצומה, אבל אנחנו, גם כשאנחנו מניעים את הפעולה, לא יכולים לשלוט במשמעותה. אז האם הדברים שקורים לנו נמצאים בשליטתנו, או שמא תפקידנו הוא לשמש ככלים במשחק של מישהו אחר, וכל השפעה שחשבנו שיש לנו על מהלך חיינו היא רק פרי הדמיון, אשליית גדלות שעדיף להתפכח ממנה?
סתם, לא. "יעד סופי 4" לא באמת מתייחס לדברים כאלה. יש איזה סיפור על מוות ואיך להימלט ממנו, אבל הוא לא מאוד חשוב. אז מה כן יש בסרט? ובכן, המון תעלולי תלת-ממד בנוסח הלונה פארק: "חפץ חד נזרק עליך! ראש כרות מתעופף לעברך! הנה הוא מתרחק, והנה הוא מתקרב!" זולים ומתבקשים, וכן, גם טיפה נואשים.
ויש הרבה מיתות משונות, סלפסטיקיות מכדי לעורר אימה אמיתית, אך גם מתאמצות ומופרכות מכדי לעורר צחוק אמיתי. סצנת המוות הכי מוצלחת שם מופיעה דווקא בתחילת הסרט - במכון יופי. כולל בדיחה חביבה (זהירות, ספוילר), כשהקורבן אומרת "ילדים, אני שמה עליכם עין!" ומיד אחר-כך חפץ חד מפלח לה את העין והורג אותה. זוהי פחות או יותר נקודת השיא.
שכפול חיוור של קודמיו בסידרה. "יעד סופי 4"
גם עם עוד כמה המצאות שונות ומשונות לתאונות קטלניות לא סבירות, הסרט עדיין בקושי מצליח לסחוב שעה ו-20 דקות. הסיפור שבין מוות למוות הוא אותו סיפור של כל סרטי הסדרה: קבוצת צעירים מצליחה להיחלץ ממוות באסון, ואז חברי הקבוצה נקטלים בזה אחר זה, על-ידי המוות שרודף אותם. הפעם הוסיפו איזה טוויסט צולע בסוף, כדי שאפשר יהיה לטעון ל"גיוון" ולהסוות את העובדה שהסרט הוא שכפול חיוור של קודמיו בסדרה. זה לא יעזור לכם לזכור את שמות הדמויות, אפילו שם של דמות אחת, או להתעניין במה שקורה להן.
לצפות בסרט הזה, זה כמו להקשיב למישהו שלא יודע לספר בדיחה. הוא רוצה להגיע כבר לפאנץ' ושכולם יצחקו, ולא משקיע בסיפור הרקע, באינטונציה, בקצב. ואז, גם אם הפאנץ' מצחיק, אתם כבר לא ממש במצב רוח לצחוק. כך גם "יעד סופי 4" מגיע לכל הנקודות המסומנות (חפצים מתעופפים בתלת-ממד, דם, אברים נשפכים על המסך), ועושה את זה על אוטומט, בלי השקעה בטיימינג או בהגשה.
בשנה שבה יצא "קחי אותי לגיהינום" (הזכרתי כבר שזה סרט טוב נורא?) קשה לראות את הטעם במוצר כמו "יעד סופי 4". סרט תעשייתי יותר מחומוס בקופסה, שאמור להיות בידור טהור מלא בגועל, פחד וצחוקים, אבל הוא לא באמת מצחיק, ולא מפחיד בכלל, ולמרות שלל התקריבים על אברים פנימיים, הוא אפילו לא מספיק מגעיל. מה שכן, הוא עדיף על "האמת המכוערת". *
רוצו לראות גם את:
"סיטי איילנד"
אם יש לסרט הזה בעיה, זה הסוף הקצת פשטני שלו. אבל זה לא משנה את העובדה ש"סיטי איילנד" הוא סרט כיפי לצפייה. אינטליגנטי ומצחיק, עם יופי של דמויות ויופי של שחקנים.
הימנעו מ:
"התפשטות"
אשטון קוצ'ר מחפש חיים קלים בעיר הגדולה ולומד שיופי זה לא הכל. כמו גרסה קלילה של "סיפורי אל איי", וזניח בדיוק באותה מידה.