פרשת ה
הלוואות הבעייתיות שהעמידה
מנורה-מבטחים, שבניהולו של
ארי קלמן, בשנים 2004-2007 ללקוחותיהם של כמה מסוכניה, עמדה גם ברקע של תביעות משפטיות הדדיות בין החברה לבין העובד לשעבר, ירון ויזנברג, שפוטר ממנורה ב-2008.
ויזנברג תבע ממנורה ומהמשנה למנכ"ל דאז, ירון דוויק, כ-2 מיליון שקל בגין שכר עבודה שלטענתו הגיע לו, וכן פיצויי פיטורין והחזר הוצאות. באמצעות עו"ד כרמי בוסתנאי טען כי הוא התקבל לעבודה כאיש שירות לקוחות בשכר של כ-6,500 שקל לחודש, אך לאור כישוריו והצטיינותו הוא מונה במהרה לאחראי על הגבייה.
לטענתו, גם בתפקיד זה הוא התבלט במהרה, וכשדוויק מונה למשנה למנכ"ל, ויזנברג שימש כיד-ימינו ואיש אמונו, "ובפועל שימש כסגנו". ויזנברג טען כי הוא ודוויק הגו תוכנית שלפיה המבוטחים יקבלו באמצעות הסוכנים הלוואות בסכומים גדולים (שהסתכמו במאות מיליוני שקלים) כנגד פוליסות שתנפיק החברה. ויזנברג טען כי שכר של בעל תפקיד כזה במנורה היה 45 אלף שקל לחודש.
לטענתו, הובטחה לו משרת "מפקח על סוכנים", בהתאם לתפקידו ולמעמדו, ושכר של 45 אלף שקל - פי 7 מהשכר שקיבל בפועל. ויזנברג טוען כי לאור יחסי האמון המיוחדים ששררו בינו לבין דוויק, הוא לא דרש כי הדברים יעוגנו בכתב.
בתביעתו הוא טוען כי בסוף 2007 הוא קיבל מכתב פיטורים, ובפועל מנורה המשיכה להעסיקו דרך חברת כוח-אדם, עד שפוטר סופית באמצע 2008.
לדבריו, הוא פוטר בשל רצון החברה להשתיקו ולהסתיר את "עסקי ההלוואות שביצעה מנורה כנגד הנפקת פוליסות מפוקפקות בלשון המעטה", ולמעשה החברה השתמשה בו וזרקה אותו.
לתביעתו הוא צירף תכתובות דוא"ל בין גורמים בתוך מנורה ובין גורמים בחברה לסוכניה, ובהן פרטים על לקוחות.
מנורה ביקשה צו איסור פרסום על ההליך וכן שהתביעה תתברר בדלתיים סגורות, משום שלטענתה ויזנברג "נטל את המסמכים ללא רשותה וללא ידיעתה, בניגוד לחובותיו, להתחייבויות החוזיות ובניגוד לדין". כן טענה כי המסמכים מכילים סודות מסחריים ופרטים סודיים של צדדים שלישיים שפרסומם יפגע בפרטיותם.
ויזנברג טען מנגד כי "השימוש במסמכים נעשה אך ורק לצורך ההליך המשפטי ולהוכחת תביעתו ולעיני בית המשפט". כן טען כי מנורה "מבקשת להסתיר אי-סדרים בחברה, שאולי היה ראוי שיתפרסמו".
השופטת הדס יהלום ציינה כי "בשלב זה לא ניתן להכריע בשאלה האם המסמכים שצירף ויזנברג מהווים פגיעה במנורה לפי חוק עוולות מסחריות או חוק הגנת הפרטיות", אולם נוכח טענות מנורה וכדי שלא לגרום לה נזק בלתי הפיך, היא הורתה להפקיד את התכתובות בכספת בית הדין.
אגב, במסגרת הדיון הצהיר ויזנברג כי "המסמכים שצורפו ממוענים אלי ו/או אני הוא שערך אותם במסגרת תפקידי, לא פרצתי לשום מחשב ו/או מאגר מידע של מנורה לצורך השגתם".
ואולם, אותן תכתובות התפרסמו בשבוע שעבר לאחר שצורפו לתביעה ייצוגית שהוגשה נגד מנורה, והן גרמו לחברה מבוכה רבה.
עו"ד זיו עירוני, המייצג את התובע הייצוגי, אמר ביחס למקור התכתובות: "איני חושף את מקורותיי, ועל יחסי עם לקוחותיי חל חיסיון".
פרקליטו של ויזנברג, עו"ד כרמי בוסתנאי, אמר כי פרסום התכתובות דווקא מנוגד לאינטרס שלו, שכן הן היוו קלף מיקוח שלו כלפי מנורה, שעשוי היה לתמרץ אותה להתפשר איתו. "צירפנו אותן לתביעה רק כדי להוכיח שהוא לא היה עובד זוטר, כמו שמנורה טוענת. הוא לא היחיד שידע על המיילים האלה. למרות שלא היו מכותבים רבים נוספים, לך תדע מי הדליף את זה".
מנורה הגישה תביעה שכנגד בסך חצי מיליון שקל נגד ויזנברג בגין השימוש במיילים. באמצעות עו"ד רם דורון טענה כי ההנחה שבבסיס התביעה של ויזנברג, כמו גם חשיפת המסמכים הסודיים בכתב התשובה, "נועדו כנראה להטיל עליה אימה תוך הפעלת לחץ, סחיטה ואיומים, שמטרתם רווח כספי שויזנברג לא זכאי לו".
האם תכתובות פנימיות הן רכוש החברה?
בתובענה הייצוגית שהגיש ידין בנית, באמצעות עוה"ד זיו עירוני, כנגד חברת הביטוח מנורה-מבטחים, בעקבות הלוואות בעייתיות בהיקף של כ-130 מיליון שקל שהעמידה ללקוחות חלק מסוכני הביטוח העובדים עמה, צוטטו שורה ארוכה של תכתובות פנימיות מתוך החברה, בין ראשיה לבין עצמם ובינם לבין סוכני ביטוח חיצוניים. בנוסף, במסגרת הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, הציג התובע בנית שורה ארוכה של פרטים אישיים הנוגעים ללקוחות החברה.
מי היה מקור המידע האינטימי האמור שנספח לתביעה הייצוגית ופורסם בשבוע שעבר בהרחבה? כיצד הגיע חומר פנימי שכזה לידי תובע חיצוני?
לאור המידע הרב והאותנטי שנמסר בתביעה עולה כי קרוב לוודאי שהחומר הוצא מחברת מנורה-מבטחים על-ידי עובד בחברה, עובד שהיתה לו נגישות רבה לתכתובות מייל בנושא ולפרטים בנוגע ללקוחות החברה. עם זאת, ככל הידוע עובדי מנורה מוחתמים על התחייבות לשמירת סודיות.
אם עובד חברה שלא היה מכותב על התכתובות הוא שהדליף אותן - מדובר לכל הפחות בהפרת חובת הנאמנות וחובת תום-הלב שלו כלפי המעביד. בית הדין לעבודה פסק בעבר כי "יחסי עובד ומעביד הם יחסים קרובים ומתמשכים. הם דורשים תום-לב ונאמנות מוגברים. תום-הלב הוא כזה בו כל צד לא רק דואג לאינטרסים של עצמו, אלא גם נמנע מלפגוע באינטרסים של זולתו. ביחסי עבודה כל צד דואג לאינטרסים של עצמו, ועליו לדאוג גם לאלה של זולתו".
לפי פסיקת בתי הדין, גם אם מדובר בעובד לשעבר של החברה - המצב אינו שונה. "חובות תום-הלב והנאמנות שבין עובד למעסיקו חלות אף בתום יחסי עובד-מעסיק. אין לראות בתום יחסי עובד-מעסיק סוף פסוק לכל אשר נובע מהם".
בית הדין לעבודה אף פסק בעבר כי עובד מחוייב שלא לחשוף כל מידע חסוי שנמסר לו במסגרת עבודתו - גם אם המידע עצמו אינו מגיע כדי "סוד מסחרי" של ממש.