בין דם לדםמיד נחזור לבן-דוד, אבל קודם כל על כמה היבטים מעניינים בסיקור הפרשה. ראשית, היא יצרה טונות של קשקשת: למעט הגורמים המקצועיים בחיל-האוויר, למי אכפת מה היה הגורם לתאונה? זה לא מנע מטייסים במיל' לשבת באולפני החדשות ולטחון לעייפה מילים כמו "הגורם האנושי" או "כשל טכני". הכשל הטכני כאן הוא של הגורם האנושי במערכות החדשות, שהלעיטו אותנו בממבו-ג'מבו הזה.
העניין השני, המרתק יותר, היה בגוונים השונים של האבל. ברור שיש כאן סיפור דרמטי חריג, שמעמת את הצופים עם היסודות העמוקים ביותר של הטרגדיה כמעט במובן היווני הקלאסי שלה, אבל בין קולות הנהי עלה גם קולה של מה שנקרא כאן פעם "ארץ-ישראל הישנה והטובה" בפי אחדים, ו"אליטות ישנות" בפי אחרים. זה היה מפגן הזדהות, אולי אחרון, עם הישראלי של פעם, יפה הבלורית והתואר, שנדמה כי פעם היה, אם לא חזות הכול אזי חזות הרוב. ואילו עתה הוא מבליח בסיפורים כמו זה של משפחת רמון, ומזכיר כי מעמד ה"אליטה" נרכש בזכות, שלא לומר - בדם.
עם כל הרגישות המתבקשת, ובלי לפגוע באבל המשפחתי והלאומי, ניסה בן-דוד להכניס את המקרה לפרופורציות. רוח דבריו אמש, בעת הלוויית אסף רמון, היתה בערך כזו: מבחינה תקשורתית יש כאן סיפור שחורג ממוות של חייל רגיל בתאונת אימונים, אבל מבחינה ממלכתית צריך להיות זהירים שלא להפלות בין דם לדם. הדברים נאמרו בעקבות דקת דומייה שקיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
בן-דוד ידע כי בבתים רבים בישראל יושבות משפחות שכולות שיקיריהן לא זכו להתעניינות כזאת בנופלם. כל עוד מדובר בתקשורת, ניחא, אבל כאשר עושים זאת גורמים רשמיים זה כואב שבעתיים - מה גם שמתגנב ללב החשש שמא עבור חלק מהפוליטיקאים מדובר בעוד הזדמנות לתפוס כותרת.
