רדו לנו מהצוואר, עלוקות. כל המדינה הזו, העוויית הפנים של יונית לוי אחרי סיומו של עוד אייטם עצוב, מקומם, מבחיל, אלים, כל התשובות נכונות.
אין שום דרך שנוכל להמשיך לסבול את זה; את חיריית הצביעות והקונפורמיזם שמתמוטטת על ראשינו בכל פעם שקורה כאן משהו שמפעיל את בלוטת הסיקור המיוחד שלנו. ראו מה עושים כאן מאסף רמון, ואיך - להבדיל - חותכים את הנהלת פרטנר שצריכה עכשיו להסביר איך עובד מטומטם שלה כשל בניסוח הודעת SMS.
ערוצי הטלוויזיה, העיתונים והטוקביסטים באתרי החדשות באינטרנט - אלה 3 המעוזים הגדולים של הפחדנים הקונפורמיסטים, של האמיצים בחברותא. שם לא תמצאו בקלות מישהו שיגיד משהו אחר, אלא אם כן נחמד לו לקבל אלפי תגובות משתלחות, קללות ואיחולי מוות מגוונים, בייסורים אינסופיים כמובן.
כולנו רק רוצים ללכת תחת הראדאר - או להסתער עליו במתקפה חזיתית חסרת סיכוי או אחריות. אין באמצע, אין. ואם מישהו חורג, מועד - אין כמונו לטפל בו.
יבוא ויאמר עכשיו מנכ"ל פרטנר, דוד אבנר, שהכל טעות מצערת בניסוח - מי טורח להקשיב לו בכלל? להיפך, הוא רק מעצבן אותנו עוד יותר, כי ברור שאין כאן שום דבר מקרי ושהכל בבואה של קריסת מערכות כללית ואובדן כל דרך ערכית.
מילים רק מחמירות את מצב הנתפסים על חם, המתגוננים בעל כורחם - כי מילים יש במיליונים, הן ל"כותבים" והן ל"קוראים". כולם כותבים וקוראים כל הזמן, בו-בזמן, בלי לחשוב אפילו פעם וחצי. איפה, איפה הימים האפורים, הלא אינטרנטיים בעליל, שהיתה כאן חלוקת תפקידים. מותר בכלל להתגעגע אליהם?
אני לא יכול יותר לראות יונית לוי ומיקי חיימוביץ, להאזין לרזי ברקאי, לסרוק עמודי שער של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" - או לקרוא טוקבקים בכתבות מרכזיות ב-ynet.
כולם משתקים אותי, מערבבים לי עיסה בלתי נסבלת ממה שהיה פעם מוח. אם הייתי פרנואיד, הייתי חושב שכל זה מכוון נגדי. ככה, בשפיות הכפויה, המוארת, המוגזמת שבסביבי, אני חושד שזה גם נגדכם.