בית משפט השלום בקריות קבע כי לאתר אינטרנט יש אחריות מוגבלת לפרסומים משמיצים של הגולשים - אלא אם יפעל לפי נוהל "הודעה והסרה", כלומר יסיר את הפרסום הפוגע תוך פרק זמן סביר.
המשמעות היא שאתר יחוייב ברשלנות בגין פרסום פוגע של גולש רק אם הנפגע התלונן ודרש במפורש להסיר את הפרסום הפוגע; רק אם הפרסום אכן פוגע ואסור, על פניו; ורק כשלספק יש יכולת למנוע זאת באופן סביר.
השופט מאזן דאוד אימץ את המבחנים שקבע השופט רמי אמיר מבית משפט השלום בכפר-סבא בפרשת בורוכוב, שהיתה הראשונה בה נידונה סוגיית אחריות ספק שירותי אינטרנט. מאז ניתנה פסיקה סותרת של השופטת רות רונן, כשעוד היתה בבית משפט השלום בתל-אביב, ולפיה בעל אתר פורומים אינו אחראי לתוכן הפרסומים, וזאת נוכח החשש מ"אפקט מצנן" שיביא לירידה בהשתתפות בשיח הציבורי באינטרנט.
יש לציין כי בפני מי שנפגע מפרסומי גולשים פתוחה האפשרות לבקש מבעל האתר לחשוף את פרטי הגולש כדי שיוכל לתבוע אותו. במקרה כזה קיימות 3 גישות שונות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בשאלה מתי פרטי הגולש ייחשפו. ואולם, מעבר לכך, לפי פסקי הדין של השופטים אמיר ודאוד, עומדת בפניו האפשרות לתבוע את בעל האתר עצמו, אם לא הסיר את הפרסומים הפוגעים בתוך זמן סביר.
נושא אחריותו של ספק אינטרנט לפרסומי גולשים באתר אינו מוסדר בחוק, ובית המשפט המחוזי טרם הוציא פסיקה מנחה בנושא.
פרסום משמיץ
במקרה הנדון דחה השופט דאוד את בקשת אתר ynet המפעיל פורומים, לסלק על הסף תביעה נזיקית שהגיש נגדו המטפל האלטרנטיבי רמי מור, בגין פרסומים משמיצים אודותיו בפורום רפואת משפחה. מור, אגב, ביקש בעבר לחייב את ynet לחשוף את פרטי הגולשים, והשופט המחוזי יצחק עמית קבע קריטריונים לחשיפת הזהות (פסיקתו נותרה בגדר דעת יחיד, והוגש עליה ערעור לעליון).
הפעם טען מור כי רק בדצמבר 2008 נודע לו כי ישנם פרסומים נוספים המשמיצים אותו. לבקשתו, הסירה אותם ynet בתוך 3 ימים, אך לדבריו, הפרסומים הוסרו ממנוע החיפוש באתר רק כעבור חודשיים, שאינם זמין סביר, ובכך נגרם לו נזק אותו הוא תובע.
השופט מאזן דאוד קבע תחילה (ובכך ממשיך את מגמת הפסיקה) כי למור אין עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע - שכן אין להרחיב את המונח "כלי תקשורת", שהחוק מטיל עליו אחריות, גם לאתרי אינטרנט.
"אין זה ראוי לאכוף תכנים חדשים על ההגדרות 'העתיקות' שבחוק רק כדי להתאים את עצמנו לזמנים חדשים, מבלי לשים לב לרוח החוק ולתכליתו", ציין.
דרך ביניים
ואולם, השופט קבע כי למור עומדת עילה מכוח עוולת הרשלנות. הוא ציין את השיקולים והאינטרסים בעד ונגד הטלת האחריות על ספק שירותי אינטרנט. כן ציין כי "הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות הוא למעשה בלתי אפשרי. מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים, והדבר אינו מעשי. עליות פיקוח מעין זה הן עלויות גבוהות מאוד, ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו, שכן הדבר יגרום לייקור העלויות". אך מנגד, קבע כי "אין זה ראוי להתיר בצל 'האנונימיות' למגיב עלום שם או בעל זהות בדויה, לפגוע ולהשמיץ אדם על לא עוול בכפו ולגרום לפגיעה בכבודו ובפרנסתו".
דאוד סיכם כי "הטלת אחריות מלאה וישירה על ספק שירות אינה ראויה, וגם הפטרתו מאחריות אינה ראויה - ויש לחפש דרך ביניים". הוא אימץ כאמור את דרכו של השופט אמיר לפיה קיימת אחריות מוגבלת, וציין כי אינו מסכים עם גישת השופטת רונן לפיה אין כל אחריות. לדעתו, גישתה של רונן "אינה מאזנת כראוי את העקרונות והאינטרסים המתחרים ומביאה פגיעה מעבר לנדרש בזכות האדם לשם הטוב".
דאוד ציין בהחלטתו שלא לסלק את התביעה על הסף, כי בדיון בתיק הוא יבחן האם הפרסומים היו פוגעים, האם הסרתם ממנוע החיפוש כעבור חודשיים הם זמן סביר ועוד. (ת"א 09-02-4815).
מתי יחוייב אתר ברשלנות בגין פרסום פוגע:
* הנפגע התלונן ודרש להסיר את הפרסום הפוגע
* הפרסום אכן פוגע ואסור, על פניו
* לספק יש יכולת למנוע את הפרסום באופן סביר