על-יד חנות כלבו, בקור העז ובשלג, ישב אדם שפוף שניסה לדנדן בפעמון שהחזיק בידו וקרא מרי כריסטמס לכל עובר ושב ורק מעטים מהם עצרו להביט בו. עמדתי שם, ציירתי את הברזלים שהחזיקו את פסי הרכבת שרעדה ואף אחד מהם לא נתן לו פרוטה. הוא היה לבוש כסנטה קלאוז לעניים. אפילו ילדים לא עצרו לידו כי הוא היה סנטה עצוב ולא נחמד ולכל עובר ושב זרק קללה עסיסית אבל עייפה.
על פיו היה מצויר פה גדול וצוחק וראיתי איך העצב הטבעי שלו ניבט מעבר לצחוק. האיזור נקרא אז "המטבח של הגיהינום" היו בו ברים עלובים שאנשים שתו בהם עד שאמבולנסים אספו אותם לנתיחה אחרי המוות והיה שם קרקס פרעושים עם האישה השמנה בעולם ואיש עם יד בעלת שש אצבעות.
באו עיוורים ופסחים וכל מיני בישים ומנודים. הייתי מבלה שם כמה חודשים, אהבתי את המקום, ציירתי את עמודי הרכבת, איש לא קנה את הציורים האלה אבל הייתי צעיר וטיפש וחשבתי שאני מתחיל מגמה חדשה בציור. שום כלום של מגמה!
אבל נתתי לאיש כסף מהמעט שהיה לי והוא פתאום הזדקף, נעץ בי מבט מזוגג כאילו עדיין שיחק את הליצן העיוור שהיה מגלם לפעמים ורצה לדבר. אז דיברנו. לא זוכר על מה. היה מאוחר. פסענו והיה קר, הוא אמר שהוא זוכר שהוא היה פעם "אני" אבל איננו זוכר מה היה שמנו וזה היה בארץ אחרת.
לא עניתי. הוא אמר שהוא מבקש להזמין אותי לביתו לחוג את חג המולד. בדרך כלל אין מזמינים אושפיזין לחג המולד. רעדנו מהקור כיוון שהרווח לעבר הנהר המזרחי היה חשוף בשל ביניינים שקרסו בלילות הקרים ההם, נשב חזק והכה כמו בשוטים.
■ ■ ■
(איור: גיל ג'יבלי)
הלכנו בלי לומר מילה כי המילים היו נתקעות באוויר ונהיות גלידי קרח. הגענו לבית שאמר שבו הוא מתגורר. השדרה השלישית הייתה אז רכבת עילית ארוכה ורועשת שהייתה עושה את דרכה בין הבניינים המסכנים והעלובים משני צדיה. הוא אמר שהוא מתגורר כאן מפני שזה המקום הכי יפה בניו-יורק אפילו אם מנצלים אותו וגובים ממנו כבר 12 דולר לחודש. מידי דקה או שתיים היה הבית רועד מרעם הרכבת החולפת. אורות הרכבת ריצדו לתוך הבתים, ואמרתי 'איזה רעש!'. והוא אמר 'מה פתאום רעש? מה, אתה חירש?'.
נכנסנו פנימה, ישבה שם נערה מכורבלת בתוך שמיכה שפרשה על עצמה. היא סיימה להקים עץ אשוח קטן, תלתה עליו קישוטים וכמה נרות ולמטה על שטיח מהוה נראו שתי מתנות עטופות בנייר משי והיא אמרה, הלו אבא. הוא אמר לה ילדתי, בכזו רכות, אמר, חיבק אותה והיא נשקה לו. קנאתי בהם. הוא אמר לה שאני אורח מהחלל החיצון והיא אמרה שתיכף רואים ושאלה אם ראיתי בדרך את אלוהים ואמרתי לה שפעם גרתי קרוב למקום שאלוהים שלך נצלב ונראה לי כאילו זה באמת הרשים אותה כי פרצה בבכי קצר.
האיש הלך פנימה לתוך חדריו וחזר לבוש חליפה וענוד עניבה. הוא נראה מרוגש ופתח את הרדיו. שמענו שירי חג המולד והוא בכה כששמע איש שטען ששמו אסור לפרסום ומבקש לברך את אמריקה. ואז הלך למטבח והילדה שרה עם הרדיו, מדדה אותי, שאלה אם ראיתי את הצליבה עצמה ואמרתי שאיחרתי מעט.
היא גיחכה ואמרה שאלוהים לא היה בוכה ושהוא יותר דומה לאימא שלה שברחה עם המלח המנוול ההוא ועכשיו היא בטח שתויה באיזו אנייה באיים הכנריים. האיש יצא ושוב נכנס נושא צלחת ועליה כרעי תרנגול הודו עם פירה ורוטב קרנברי וישבנו ליד העץ, החימום עלה מצינור שעבר את הבית לכל אורכו, ואכלנו, ושתינו יין שמזג, והאב ובתו שרו.
■ ■ ■
התגעגעתי פתאום למשהו שלא היה לי מעולם, איזה חג שאינו זיכרון עתיק על מקדש שחרב לפני אלפי שנה או חגים שמעלים בהם קורבנות לאלוהים בבית מקדש שאף אחד אינו זוכר איך בדיוק היה. סתם חג של אב ובת. האיש אמר שאשתו בטח מזדיינת עכשיו עם המלח שלה, והוא מגדל את הבת שלו, יוהנה הקדושה שלו לבדו, והם שניים נגד העולם, והילדה אמרה, הוא למד בבית ספר לאמנויות, היה ליצן אבל אף אחד לא צריך ליצנים שלא מצחיקים ומה כבר ליצן שלא יודע להצחיק יכול לעשות.
ועברה רכבת שפתאום השתיקה אותו, והנערה צעקה, זאת הרכבת של אחת עשרה ועשר דקות, ואני רוצה לקפוץ, והאיש אמר לה שלא תקפוץ כי החיים שלה יהיו יפים והנה יש לנו אורח מאפגניסטן ויש לי ד"ש חם לכל מי שגר ליד רכבות.
הבטתי בחלון המכוסה אד וברכבות החולפות ואמרתי שהכרתי פעם איש בשם סויר שאביו בא לניו-יורק מאודסה עני ומסכן והלך לטייל בעירו החדשה וראה איך הרכבות יוצאות מתחנת הרכבת המרכזית ברחוב 42 צפונה לכיוון ניו-אינגלנד וחשב שזה לא יכול להיות באמריקה, הם בטח יכניסו את הרכבות למנהרות ואז השדרה הרביעית תהיה מפוארת וכך היא נהפכה לפארק אווניו, כי הוא קנה כמה בניינים בפרוטות שלווה מדודתו ברחוב דלנסי עם הסמרטוטים שמכרה שם ועכשיו "בנק אוף אמריקה" עבר אליו הביתה והוא לא מצליח לספור את הכסף שלו כי כל יום הוא מרוויח יותר על הבתים שקנה בכמה סנטים.
האיש חייך ואמר שאין לו כסף לקנות בתים. אמרתי לו שעוד יורידו את הרכבת הזאת למעמקי האדמה כי זאת אמריקה והשדרה השלישית העלובה והגוועת תהיה מציאה, והוא חזר ואמר שאין לו כסף. טלפנתי לחבר שלי שהיה קונה ממני ציורים אבל לא את ציורי הרכבת ואמרתי לו שאני צריך מעט כסף להשקעה, הוא אמר בסדר, נסעתי במונית לביתו היפה, נשמע קול שירה שם, ריח תרגול ההודו היה נעים, לקחתי את הכסף, חזרתי לשדרה השלישית, נתתי לאיש, הילדה בכתה ונישקה אותי, והיינו שתויים ונרדמנו.
■ ■ ■
למחרת בבוקר חזרתי לרחוב פרינס. לא היה לי מושג מי הם היו. כעבור שלוש או ארבע שנים גרתי זמן מה ברחוב 52 בין השדרה השישית לחמישית וראיתי לימוזינה עוצרת ליד בר 52 הנודע וממנה, כמו באגדות, יצא האיש שביליתי אצלו בליל חג המולד. מיהרתי לומר לו שלום, הוא הביט בי שעה ארוכה, נראה מצוין, לבש חליפה מהודרת, ואז אמר - 'בטח טעות אדוני', ונכנס פנימה.
רציתי לבוא אחריו ולשאול אם קנה בית או דירה כי הרכבת באמת הוכנסה לאדמה והשדרה השלישית נהייתה אמריקה, אבל שני גברתנים עצרו אותי בכניסה כי לא היה לי מספיק כסף להיכנס לבר 52 . מרחוק ראיתי איך הוא יושב עם שתי נערות צעירות שאולי בכלל נולדו לו מהמגרשים שלו ומלצר הביא לו טלפון שחור גדול והוא דיבר, ראה אותי לרגע, חייך, אולי הכיר אותי, אולי לא, אולי חשש שאבקש את כספי בחזרה, אולי לא אהב אותי כי בתו חייכה אליי, וכך זה הסתיים. ירדתי לרחוב עליתי לדירתי בבית הסמוך ושמעתי איך היהודי המסכן בחוץ צועק מול אחד ממועדוני החשפנות "היי, כל כך חם בפנים שלא נחוץ חימום" וצחקתי. לא זוכר בדיוק מדוע. אולי ריחמתי על שניהם, על הליצן שהתעשר ועל היהודי הקטן שלא. *