דו"ח גולדסטון נתן הזדמנות פז למדינת ישראל. הדו"ח קובע שעל שני הצדדים, ישראל והפלשתינים כאחד, לחקור את התנהלותם במבצע עופרת יצוקה ובאירועים שקדמו לו, ולא, ממצאי הדו"ח החמורים יוגשו לבית הדין הבינלאומי בהאג.
שישראל לא תהסס. הבה נבלע את הצפרדע ונקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס בעל שם בינלאומי. מלבד הגורמים המקומיים יישבו בה משפטן ומצביא זרים עם ניסיון מתאים. הועדה תחקור ללא חת וללא משוא פנים את כל השתלשלות העניינים: את סיבות המבצע, את מטרותיו והתהליך שבו הן נקבעו, ואת המבצע עצמו, כולל הצעדים שננקטו, או שלא ננקטו, כדי למזער פגיעה באזרחים. המטכ"ל ישתף פעולה באופן מלא.
מהדבר הזה נוכל לצאת רק נשכרים. אם לא יימצאו ליקויים, מה טוב. נמצאו, יתוקנו, והגורמים האשמים יישאו באחריות. חברה בוגרת אינה צריכה לפחד מחקר האמת, ובהחלט נוכל להפיק תועלת עניינית מהוועדה המוצעת, ולו רק בהתרת הספיקות מבית. אבל העיקר, קראנו תיגר לפלשתינים. כי אם הם לא יקימו ועדה מקבילה משלהם, ועדה אמינה, תוכל מדינת ישראל בעוד ששה חודשים לדרוש שראשי החמאס יועמדו לדין בפני בית המשפט הבינלאומי, ובכך לזכות בניצחון הסברתי נדיר. ובמקרה המאוד לא סביר שהחמאס כן יחקור את דרכיו, גם זה לטובתנו.
אבל, ישאל השואל, האם נפעיל את כל המנגנון הזה, וניכנע בפני הדרישות המקוממות של גוף עוין, רק על מנת לזכות בכמה נקודות בדעת הקהל הבינלאומית? האם נשים בכף המאזניים את היוקרה של מדינה ריבונית מול ארגון טרור נאלח?
התשובה היא שכדאי לנו. יש כבר קולות מתונים, כולל, שמעתי הבוקר, של משפטנית המתמחה במשפט הבינלאומי, הקוראים להקמת ועדה. האפשרות לתקוע את החמאס במקום לא נעים חייב להיות שיקול בעניין.
נכון שמדינית, סביר להניח שישראל תצליח להתחמק מהמסקנות של דו"ח האו"ם, כי אין אינטרס לארה"ב ולמדינות מערביות אחרות לנכר את ישראל עת שמנסות לשכנע אותה למלא את התנאים לשיחות עם אבו מאזן, מה גם שבאפגניסטן, למשל, היחס בין נפגעים אזרחיים לנפגעים בקרב הטרוריסטים הוא בערך כמו בעופרת יצוקה, ואולי גם זה טעון בדיקה מצד האו"ם.
אבל בזירה המדינית, לא לעולם חוסן, ואין מדינה כמו ישראל, המבוססת על טיעונים מוסריים, יכולה להרשות לעצמה כרסום מתמשך במעמדה המוסרי. מהבחינה הזו, רצוי למנף את דו"ח גולדסטון כדי לעבור מבלימה להתקפה.
במקרה דנן, ובכלל, אנו צריכים להשתחרר מהחשיבה ההגנתית והמרובעת משהו של הגורמים הרשמיים של המדינה, המסתכמת בקריאה "זה לא פייר, הוא הרביץ ראשון", קריאה שנופלת על אוזניים ערלות בזירה ההסברתית. אם במקום זה נשכיל לנצל את ההזדמנות שנתנה לנו ולהכות בנקודת התורפה של היריב, יש סיכוי שנהפוך תבוסה לניצחון, ושמעזה ייצא מתוק.