גל האלימות שסחף את המדינה באוגוסט השנה, עם מעשי הרצח בתוך המשפחה, הריגות סתמיות וחסרות פשר, וגופות מבותרות שמתגלות תחת כל עץ רענן, מעורר הרהורים נוגים ביותר על אופי האדם, ובעיקר נושא בחובו את חוסר היכולת של ההגיון האנושי להתמודד עם תהומות הרוע והעיוות.
גדולי הסופרים ניסו למצוא פיתרון לשאלות האלו (דוסטוייבסקי - "החטא ועונשו", נטליה גינזבורג - "ככה זה קרה", אנטוניו מוניוס מולינה - "ירח מלא", ג'ון ברנדט - "חצות בגן הטוב והרע", קורמאק מקארתי "לא ארץ לזקנים" ואחרים). חלקם כתבו יצירות מופת. השאלות נשארו כמובן בעינן.
כחלק מאותם צירופי מקרים מעוררי צמרמורת, יצא לאור, בתחילתה של התקופה המדממת הזו, התרגום החדש והמצוין של ליאור שטרנברג לאחד הספרים הידועים והמדוברים ביותר של המאה ה-20: "בדם קר" של העיתונאי והסופר טרומן קפוטה ("ארוחת בוקר בטיפאני").
כפי שכותב בוב קולאצ'לו (שערך בשנות ה-70 וה-80 את המגזין "אינטרוויו") באחרית הדבר שלו: "ראשיתו של 'בדם קר' בסיפור של טור אחד שהתפרסם בעמ' 39 של 'הניו יורק טיימס' ב-16 בנובמבר 1959, שהאזכור בשוליו היה הולקומב, קנזס. הכותרת הראשית היתה 'איכר אמיד ושלושה מבני משפחתו נרצחו'. שבועיים לאחר מכן יצא קפוטה לקנזס".
הנסיעה הייתה ראשיתו של מסע בלשי בן 6 שנים, שהתחיל בזירת הפשע, המשיך בהתחקות אחר עקבות הרוצחים ובמציאתם והסתיים במעקב אחרי המשפט וגם בנוכחות של קפוטה כעד להוצאה להורג. את רשמיו העלה ב-1965 בארבעה חלקים ב"ניו-יורקר", ב-1966 איגד את הטקסט לספר, ושנה מאוחר יותר ב-1967 יצא גם הסרט שאת התסריט שלו כתב הבמאי ריצ'רד ברוקס בשיתוף עם קפוטה.
הקורא של שנות ה-2000 צולל לתוך הספר כאילו נכתב היום, ועובר בנשימה עצורה את המסע הדוקומנטרי/ספרותי עם הנרצחים לפני שידעו שהם עומדים להיות נרצחים, ועם הרוצחים לפני שידעו שהם עומדים להיות רוצחים, ואחר כך גם לסיים את חייהם שלהם. קלות הקריאה וההתמכרות לה נובעת בחלקה מתוך הרלוונטיות היומיומית של האירועים, וגם מתוך הצורך להתמודד עם מהות הרוע ובעיקר עם הניסיון (הכמעט בלתי אפשרי) להבין רצח ללא מניע, במוח האנושי שלנו שמתוכנת לחפש סיבה למסובב.
סגנון הכתיבה של קפוטה הוא סיבה נוספת ליכולתו של "בדם קר" לשבות קהל קוראים שעוד לא נולד כשנכתב הספר. הדורות הנוכחיים גדלו על ה"ניו ז'ורנליזם" בעיתונות ועל ההשלכה שלו בספרות, אבל ב-1965 כשיצאו הכתבות ואחריהן הספר, זה היה חידוש מרעיש, כי קפוטה ייסד ז'אנר חדש של כתיבה, או כדברי קולאצ'לו: "'בדם קר' היה המצפן שהורה את הדרך למרבית היצירות המעניינות שבאו בעקבותיו, משני צידי הגבול החוצץ בין הספרות הבדיונית לספרות הלא בדיונית... קפוטה היה בין הראשונים שהעזו להעלות את העיתונות למדרגת אמנות"
בכתיבה מדוקדקת, חפה מרגשנות ומקלישאות, ללא תיאורי רגשות נוגים ומחשבות עמוקות מיני חקר, קפוטה מצלם מציאות של מקום, של אנשים, של אירועים, בלי להחסיר עובדה. הפרטים הקטנים הם בעצם הסיפור. הוא מצרף פרט לפרט, קטן וחסר משמעות ככל שיהיה, עד שהפאזל הולך ומתמלא. דוקומנטציה. לא פיקשן. ממש כמו שידור חדשות.
והוא חוזר שוב ושוב לניסיון הכל כך אנושי, להבין איך זה יכול לקרות: "הפוטנציאל הרצחני יכול להגיע לידי מימוש במיוחד אם איזשהו חוסר איזון כבר מתקיים, כאשר הקורבן המיועד נתפס באופן לא מודע כדמות מפתח באיזו תבנית טראומטית מן העבר.
התנהגותה או אפילו עצם נוכחותה של דמות זו מוסיפה מתח ואי יציבות שבאים לידי ביטוי בשחרור קיצוני ופתאומי של אלימות, בדומה לאופן שבו מתרחש פיצוץ כאשר נקישת מרעום מציתה מטען של דינמיט... ההנחה בדבר מניע לא מודע מסבירה מדוע ראו את קורבנותיהם הבלתי מזיקים והבלתי ידועים להם יחסית, כפרובוקטיביים ועל כן כמטרות הולמות לתוקפנותם". (עמ' 366) *
"בדם קר", טרומן קפוטה. תרגום: ליאור שטרנברג. אחרית דבר: בוב קולאצ'לו. הוצאת כתר, 421 עמ'