ההתאוששות של הדולר בשיא המשבר הפיננסי בשנה שעברה היתה אחת מקרני השמש הבודדות של קובעי המדיניות. הרתיעה הגוברת מפני סיכונים הניעה את המשקיעים לחזור לביטחון של האג"ח הנזילות של האוצר האמריקני, ומנעה קריסה של הדולר.
השנה נחלש הדולר שוב, כאשר התיאבון לסיכונים חזר והמשקיעים האמריקנים רכשו נכסים זרים בתשואות גבוהות יותר. החולשה הזו של הדולר צריכה להיות קלה, והמטבע צפוי לחזור להתחזק, אם השוריות של המשקיעים תירגע. אך לקריסה של הדולר יהיו השלכות חמורות על הכלכלה העולמית.
התרעות חמות
כבר כעת מתריעים דוברי הבנקים המרכזיים של קנדה וניו זילנד מפני ההתפתחויות בשוקי המט"ח. השבוע יצטרכו מנהיגי מדינות 20G לדון על שערי החליפין כאשר הם יתכנסו בפיטסבורג.
צניחה של הדולר תפגע בכלכלה האמריקנית. משקיעים זרים ידרשו תשואות גבוהות יותר תמורת אחזקה של נכסים אמריקנים, ויגרמו לתשואות האג"ח לטפס. אך חולשה קיצונית של הדולר מאיימת גם על שאר העולם.
במשך רוב העשור, כלכלת העולם יכלה לספוג צניחה של מטבעות, מאחר שהצמיחה העולמית רשמה שיא. אך בעולם של מחנק אשראי, דולר סופר-חלש עלול לייצא דפלציה לשאר העולם. בכלכלות 7G העשירות, שערי הריבית הרשמיים נמוכים מאוד, הבנקים המרכזיים מדפיסים כסף ומשרדי האוצר מנהלים גירעונות תקציביים גדולים.
כל זה מותיר לקובעי המדיניות מרחב צר מאוד לתמרון כדי לטפל בייסוף פתאומי של המטבעות שלהם מול הדולר. בתרחיש הגרוע ביותר, הידרדרות של הדולר עלולה להכניס כמה ממדינות 7G למלכודת נזילות - מצב שבו אפילו מדיניות מוניטרית ופיסקלית מקילה מאוד אינה מסוגלת למנוע דפלציה.
להימנע מתרחיש הרסני
בשפל כלכלי כזה הדרך עלולה להוביל למדיניות של מכסי מגן על מוצרי ייבוא. כדי להימנע מתרחיש הרסני כזה, מדינות 7G חייבות להיות מוכנות לפעול בשוקי המט"ח במידה שהדולר יצנח באופן בלתי-צפוי.
בשלושים השנים האחרונות היו חמש התערבויות מתואמות של המדינות הללו בשוקי המט"ח העיקריים. ב-1985 חתמו מדינות 7G על "הסכם פלאזה" להחלשת הדולר. ב-1987 השתנתה המגמה, ו"הסכם לובר" נועד לחיזוק הדולר. גם ב-1995 הסכימו המדינות הללו לסייע לחיזוק הדולר. ב-1998 מכרו ארה"ב ויפן דולרים כדי לחזק את הין. ובשנת 2000 שכנע הבנק האירופי המרכזי את הפדרל ריזרב ואת הבנקים של יפן, אנגליה וקנדה לתמוך באירו.
ארבעה מחמשת האירועים הללו היו מוצלחים במונחי שינוי המגמה בשוקי המט"ח. ב-1985 הדולר חדל להתחזק מול הין והמארק הגרמני. ב-1995 החל הדולר להתחזק בעקביות עד לשלהי העשור. ב-1998 התחזק הין ובתחילת שנות ה-2000 נסחר האירו כמעט תמיד מעל לרמה שבה התערבו הבנקים המרכזיים כדי לתמוך בו.
הסכם לובר ב-1987 היה היוצא מהכלל הזה. למרות שמדינות 7G הסכימו בפברואר 1987 לסייע לדולר, הוא המשיך לצנוח כאשר הבונדסבנק העלה את הריבית בקיץ. זה גרם לתשואות האג"ח לעלות בכל העולם, ולבסוף הביא למפולת בוול סטריט באוקטובר של אותה שנה.
לחץ להורדת ריבית
הלקח לקובעי המדיניות הוא שהתערבות מתואמת יכולה לעבוד בשוקי המט"ח, אך היא צריכה לעלות בקנה אחד עם השינויים בשערי הריבית. זה חשוב כעת מפני שהפדרל ריזרב מתכוון להותיר את הריבית שלו ברמה נמוכה מאוד גם לתוך 2010.
כדי שהתערבות מתואמת תהיה מוצלחת, יתר מדינות 7G יצטרכו לשקול הפחתת ריבית. הלחץ יהיה על בנק האירופי המרכזי להפחית את הריבית שלו, שעומדת כיום על 1%, כאשר לבנקים של אנגליה, יפן וקנדה יש ממילא ריבית של 0.5% וגם פחות מזה.
הכפפת המדיניות המוניטרית למדיניות שערי חליפין תהיה מהלך כואב למוסד כמו ה-ECB, אך הניסיון של 1987 מראה שהצניחה של שערי החליפין עלולה לגרום לזעזועים חריפים בשוקי ההון ובכלכלה העולמית.