דמיינו לרגע שסכום הכסף שהרווחתם היום נמוך ממחיר העיתון שאתם מחזיקים עכשיו ביד. האם גם במצב הזה הייתם שוקלים רכישת חינוך וביטוח בריאות פרטיים?
לפני שאתם מחליטים, הנה כמה משתנים שעליכם להביא בחשבון: שירותי מערכת הבריאות הממשלתית ובתי הספר ניתנים במקום שבו אתם גרים חינם. רופאי המגזר הפרטי, באותו מקום, רמאים ובורים, ומורי המגזר הפרטי לא זכו להסמכה ראויה. יתרה מזאת: בתי הספר הפרטיים צפופים, ולעתים אף מנוהלים באופן בלתי חוקי. ועדיין, מיליוני אנשים עניים ברחבי העולם בוחרים בחלופה הפרטית. כשמעמיקים להתבונן בבחירה הזאת, זה לא מפליא.
קחו לדוגמה את מחקרם של שני חוקרים מהבנק העולמי, ג'ישנו דאס וג'פרי האמר, בנושא רופאים בעיר דלהי. הרופאים הנ"ל עסוקים מאוד. בממוצע, כל משק בית עירוני מבקר אצל רופא פעמיים בשבוע. מה שמפתיע הוא העובדה ששלושה רבעים מהביקורים הם לרופאים פרטיים - וזאת למרות העובדה שרופאי המגזר הציבורי מוכשרים יותר. מה הסיבה לכך?
דאס והמר בדקו קבוצת רופאים מדגמית, ולשם כך שלחו סוקרים שישבו בחדר הרופא. אלה גילו שרופאי המגזר הפרטי, על אף שהם מוכשרים פחות ויודעים פחות, מעניקים שירות טוב יותר מאשר עמיתיהם המוכשרים יותר מהמגזר הציבורי. הדבר לא מפתיע: רופאי המגזר הפרטי הרי לא יקבלו שכר אלא אם ישכנעו את המטופלים שלהם שביצעו את עבודתם בצורה ראויה. רופאי המגזר הציבורי מקבלים שכר קבוע, ומתבקשים לתת דין וחשבון רק בערוצים עקיפים (אם בכלל).
המצב דומה גם בתחום החינוך, אם כי במקרה הזה החינוך הפרטי טוב יותר. ג'יימס טולי, פרופסור לחינוך באוניברסיטת ניוקסל, מתאר בספרו "העץ היפה" כיצד פגש לראשונה בחינוך הפרטי לעניים כשחקר את שכונות העוני בעיר ההודית היידראבאד. טולי מצא כי כ-500 בתי ספר פרטיים פועלים בעיר ומספקים חינוך לאלפי ילדים ממשפחות עניות. הם גובים בדרך כלל פחות מ-3 דולרים לחודש, ואף מעניקים מלגות לרבים מהילדים העניים, מתוך רצון לעורר מעורבות קהילתית.
טולי החל לעקוב אחר בתי ספר פרטיים וזולים לילדי העניים ברחבי העולם, ואחר רמתם של המוסדות. צוות המחקר שלו גילה מורים מחויבים יותר, מתקנים ושירותים משופרים - חדרי שירותים, מי שתייה, שולחנות, ספריות ומאווררים חשמליים. ומה שהכי חשוב: הילדים פשוט למדו יותר.
קשה לאמוד בדיוק את מידת שכיחותם של בתי הספר הפרטיים והזולים הללו, אך טולי ועמיתיו מצאו כאלה באפריקה, בסין ובהודו. טולי מצא שבתי הספר הפרטיים מחנכים לפחות אותו מספר ילדים כמו בתי הספר הממשלתיים - ובמקרים אחרים אף פי שניים או שלושה. הנהירה לבתי הספר פרטיים ברורה על רקע חולשת הציבוריים: בעיר לאגוס שבניגריה, למשל, הגיע טולי לבית ספר ציבורי עם צוות צילום של הבי.בי.סי, ומצא מורים שנמנמו במהלך שיעורים אף שידעו מראש על הביקור. כך שברור שבניגוד לרפואה, בתחום החינוך, הביצועים הטובים יותר של בתי הספר הפרטיים הם שקרצו לאוכלוסייה.
מוסר ההשכל הוא החשיבות שבנכונותם של מוסדות לתת דין וחשבון על פעולותיהם ללקוחות המשלמים - בלי קשר לרמת ההכנסה של אותם לקוחות. מה אפשר לגזור מכל זה? עלינו לשאוף לכך שמוסדות המדינה יהיו אחראים יותר, ושיספקו חינוך טוב יותר לעניי העולם, אבל כדאי שנשקיע מאמץ גם בתמיכה בשירותים פרטיים לכל דורש במחיר נמוך.**