לפני כ-5 חודשים קיבל רונן ברגמן, תחקירן "ידיעות אחרונות" לענייני מודיעין והשירותים החשאיים, שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה נציג היחידה הארצית לחקירות בינלאומית של המשטרה. "עליך להתייצב לחקירה", הורה. כשברגמן שאל על מה ולמה, סירב השוטר לנדב פרטים נוספים.
כשהגיע למשרדי היחידה, הבין ברגמן שמדובר בחלק מהחקירה המשותפת ליאחב"ל ולשירות הביטחון הכללי נגד אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום כיפור, בחשד שהדליף סודות מדינה. לפי החשד, זעירא הדליף לברגמן ב-1999 את זהותו של אשרף מרואן, שהיה הסוכן החשאי של ישראל במצרים, ולטענת זעירא שימש כסוכן כפול ששירת את האויב. כמעט 4 עשורים חלפו מאז האירועים, וכעשור מאז הפרסום של ברגמן - אולם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הורה לפתוח בחקירה (עוד על הפרשה ועל מותו של מרואן בהמשך).
"זה היה ממש תיאטרון אבסורד", משחזר ברגמן. "סיפור מאוד מרגיז, ובעיניי גם שערורייתי. הם אומרים לי בהתחלה, 'על מה אתה חושב שאתה בא להיחקר?'. אמרתי, 'לא יודע, אין שום סיבה שתחקרו אותי'. שאלתי אם זו חקירה תחת אזהרה, והם ענו 'במקטע הזה - לא'. היות שאני עורך דין בהכשרתי, אני יודע מה מותר ומה אסור להם לעשות. אמרתי להם שהם מבצעים עבירה חמורה - 'אם אתם יודעים שאתם הולכים לחקור אדם תחת אזהרה, או שיש סיכוי שהחקירה תהפוך בהמשך לחקירה תחת אזהרה - אתם חייבים להזהיר אותו בהתחלה. אם אתם לא פועלים עכשיו לפי החוק אני קם והולך, וגם אגיש נגדכם תלונה למחלקה לחקירות שוטרים'. הם יצאו להתייעץ, וכשחזרו הודיעו לי שחוקרים אותי תחת אזהרה, בחשד לריגול חמור".
הסעיף שעליו התבססו החוקרים הוא סעיף 113 ג' לחוק העונשין, שלפיו יש לשלוח לשבע שנות מאסר את "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך". לו היה נאכף ברצינות, הסעיף הזה היה מביא לכליאתם הממושכת של לא מעט עיתונאים בישראל, וברגמן היה צריך כבר מזמן לרצות כמה וכמה מאסרי עולם: ברגמן מחזיק, במסגרת עבודתו, לא מעט מסמכים מסווגים - ואחזקה, כאמור, נחשבת בחוק לעבירת ריגול חמורה. "העניין הוא שלצד אכיפת החוק צריכה להיות גם מדיניות של היועץ המשפטי לממשלה והפעלה של השכל הישר", הוא טוען. "עד תחילת שנות ה-90, למשל, החוק אסר על קיום מגעים הומוסקסואליים - אבל הייתה הוראה של היועץ שלא לאכוף את זה. אותו דבר צריך להיות כאן".
זאת לא הפעם הראשונה שהמשטרה מזמנת אותו לחקירה בניסיון לדלות ממנו את זהות מקורותיו, אבל "יש הבדל בין לזמן אותי ולשאול אותי שאלה שהם יודעים שלא אענה עליה, לבין לחקור אותי תחת אזהרה על סעיף ריגול ובאמצע להגיד, 'טוב, הוא לא משתף פעולה, בוא נעצור אותו'; או 'טוב, הוא לא משתף פעולה, בוא נלך לעשות אצלו חיפוש בבית, אולי נמצא את המסמכים'. שמע, במדינה שלנו, ששונאת עיתונים ושונאת עיתונאים ועיתונות, זה לא נחשב לדבר כל-כך חמור, אבל בעולם התפיסה אחרת. סיפרתי את הסיפור הזה לעמיתי, סגן עורך ה'דר שפיגל' בגרמניה והכתב לענייני מודיעין של העיתון. הוא אמר לי, 'אתה יודע מה היה קורה פה אם מישהו היה מעז בכלל לזמן אותי לחקירת משטרה?'".
ברגמן ניסה לשכנע את החוקרים במופרכות הסיטואציה, אך לא בהצלחה יתרה. האישור לחקור אותו תחת אזהרה, הם חשפו בפניו, ניתן על-ידי עו"ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה.
שיתפת פעולה עם החוקרים?
"היו להם הרבה מאוד שאלות מפורטות, וכולן קיבלו את אותה תשובה: 'ראה תשובתי הקודמת לעניין חסיון מקורות'. בסוף, כשהם שאלו מה יש לי להוסיף, הכתבתי להם שלושה עמודים של מה שאני חושב על כל ההתנהלות הזו. היית צריך לראות את הקלסרים והארונות שם, זו פרשה עם הרבה חומר. יושבים שלושה קצינים - שני רבי-פקדים וסגן-ניצב, ביאחב"ל, היחידה הכי חשובה והכי רגישה במשטרה - ובמקום להילחם בסוחרי סמים או במשפחות הפשע - זה מה שהם מתעסקים איתו".
מפני שמדובר כאן בסוד מדינה.
"מה הסוד? אמרתי פעם לשי ניצן באיזה דיון שהתקיים בכנסת: 'אני רוצה לשמוע על מקרה אחד שבו פרסום גרם לנזק'. בשנים האחרונות ההתייחסות לעיתונאים ולפרסומים עיתונאיים על קהיליית המודיעין נעשית והולכת יותר אגרסיבית, וזה ייגמר רע. אין לי ספק שהעסק הזה ייגמר רע".
כלומר?
"אני מרגיש שלאט-לאט האמצעים מחריפים. יש דברים שאני לא יכול לפרט כאן, אבל אני יודע שהם השתמשו כלפיי גם באמצעים אלקטרוניים, כלומר יירוט מיילים ויירוט שיחות. יירוט הלוגים של השיחות, כלומר למי התקשרתי ומי התקשר אליי. האמצעים האלקטרוניים שמופעלים, מספר החקירות שנפתחות בניסיון לאתר מקורות, והאמצעים שמופעלים על עיתונאים - כמו החקירה שלי תחת אזהרה - כל אלה מצביעים על כך שמישהו איבד את הבלמים.
"אין לי ספק שהם קיבלו גיבוי חוקי, אני לא מאמין שבשב"כ עושים היום משהו במחתרת, בלי אישור של המחלקה המשפטית - אבל זה לא אתי, לא מוסרי, ובעיקר לא דמוקרטי. ברגע שהם מוצאים את הגיבוי החוקי, לכאורה הכול מותר. ברגע ששי ניצן מאשר לחקור עיתונאי שביצע את תפקידו תחת אזהרה על סעיף ריגול - אז זה לכאורה בסדר, אין בעיה. אבל האמת היא שיש כאן בעיה גדולה".
ההצקות של המוסד
*ברגמן, 37, עורך דין ודוקטור להיסטוריה בהשכלתו, מיצב את עצמו בשנים האחרונות כאחד העיתונאים הבולטים בישראל ואחד הבודדים שמסוגל לחדור ביעילות את מעטה החשאיות הכבד שאופף את קהיליית המודיעין הישראלית. הוא החל להתבלט כבר ככתב צעיר ב"הארץ" בשנות ה-90, עם חשיפת פרשת מרואן, ומשנת 2000 הוא כותב למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". לצד העבודה בעיתון פרסם ברגמן כמה ספרים שהפכו לרבי-מכר, האחרון שבהם יצא לאור לפני כחודש: "מדינת ישראל תעשה הכול" - תחקיר שלדבריו ארך כעשור, על טיפול המדינה בפרשיות השבויים והנעדרים, מאלי כהן ועד גלעד שליט. אחד הסיפורים הבולטים בספר פורסם לאחרונה בכותרת הראשית של "ידיעות": חשיפת דוח צה"לי פנימי, שלפיו רון ארד איננו בין החיים כבר מאמצע שנות ה-90.
אייטם אחר שברגמן שחרר בשבוע שעבר ל-Ynet הוא סרט ובו תיעוד מיוחד של החזרת גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר לידי צה"ל. כשאנחנו נפגשים הוא מקבל טלפון בנושא. "מה, שוב המוסד עם השטויות שלהם?", אומר ברגמן לבן שיחו, "אבל קונארד לא בסרט!". הכוונה היא לגרהארד קונארד, המתווך הגרמני בעסקת החטופים. המתקשר, לדברי ברגמן, הוא "גורם בכיר במערכת הביטחון. הוא בא בטענות על כך שבסרט חשפתי את פניו של המתווך הגרמני החשאי. העניין הוא שהוא לא יודע איך המתווך נראה. אני יודע שהמתווך לא מופיע בסרט".
אז על בסיס מה הוא בא בטענות?
"המוסד התלונן שחשפתי את הפנים שלו".
לדברי ברגמן, המוסד ושאר הגופים המרכיבים את מה שמכונה "קהיליית המודיעין", "ניסו למנוע את פרסום הספר, או חלקים נכבדים מאוד ממנו", ובכלל - מתאנים לו בדרכים שונות ומשונות. כשהגיש את הספר לצנזורה, החזירה זו את הטקסט עם לא פחות מ-954 הערות; כמחציתן ירדו לאחר משא ומתן בין הצדדים והבהרה של ברגמן כי במידת הצורך יעתור לבג"ץ.
פרשת מרואן אינה הפרשה היחידה שבה הרשויות ביקשו לרמוז לברגמן שאם לא ישתף פעולה יסתבך בעבירת ריגול. פרשה בולטת שבה טיפל נוגעת לתא"ל במיל' יצחק (יצה) יעקב, בעבר ראש המחקר והפיתוח במערכת הביטחון, שהורשע במסירת ידיעות סודיות לפרסום, בין השאר לברגמן. ברגמן התעמת עם יחיאל חורב, ראש המלמ"ב (היחידה הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), עימות שבשיאו התבקש, יחד עם דן מרגלית, על-ידי הפרקליטות, לחתום על טופס הודאה בביצוע עבירת ריגול. "כבול מיד את ידיי באזיקים, למה לחכות? חבל על הזמן'", אמר אז ברגמן לחורב, לפי התיאור שמנפק מרגלית בספרו החדש. "אותו דבר עשיתי גם לשוטרים הפעם. הם אמרו, 'אנחנו נעצור אותך'. אמרתי להם, 'תפסיקו לאיים, בואו תעצרו אותי, ומחר בבוקר שלושתנו נהיה מפורסמים. אתם רק תעשו לי טובה'".
לאחר פרשת יצה הגיש ברגמן תלונה למבקר המדינה בטענה כי צותתו לשיחותיו הטלפוניות - אולם לטענתו לא ממש זכה לטיפול רציני. "המבקר השיב כי התלונה נבדקה ואין בה ממש. ביקשתי לראות את החומר של הבדיקה, וסורבתי, בטענה כי החומר סודי. אמרתי למי שעשה את הבדיקה - או שהיו האזנות והן היו חוקיות, או שלא היו האזנות ואז אין שום דבר, או שיש האזנות והן לא חוקיות, ואז יש בתלונה ממש. הוא השיב לי, 'לא אמרתי שלא היו האזנות'. כלומר, לכל דבר ניתן לתת את הצד החוקי. הרי ראש המוסד יכול ללכת באופן חוקי לגמרי למזכיר הצבאי של ראש הממשלה ולהגיד לו, 'יש לי חשד לדליפת מידע חמורה מהמוסד, בוא נלך ונוציא צו להאזנות סתר'. ראש הממשלה מוסמך לחתום על צו האזנה לשלושה חודשים בלי בית משפט, אין בעיה".
אתה יוצא מנקודת הנחה שמאזינים לך לטלפון באופן קבוע?
"לא, בכלל לא. אני יודע אילו משאבים צריך להשקיע כדי לעקוב אחרי מישהו, להאזין לו. אני מניח שרוב הזמן אף אחד לא מקשיב לי, ואני לא מעניין אף אחד".
אז אתה מדבר בטלפון חופשי?
"לא, כי אני יוצא מנקודת הנחה שבחלק מסוים מהזמן כן מקשיבים. אבל לצד זה אני יודע אילו אמצעים סוכנות ביון צריכה לנקוט כדי להשאיר את המידע סודי. אני מכיר תמלילים של שיחות של אנשים שידעו שמקשיבים להם. באיזשהו שלב אתה כבר לא יכול - מה, לא תדבר? על כל דבר תלך להיפגש עם הבן אדם, תלחש לו באוזן או תיכנסו לתוך בריכה כדי שלא יקשיבו לכם? אבל אני חושב שאני מכיר את רוב האמצעים שנמצאים בשימוש, כדי שבמקרים הקיצוניים - שבהם אין ברירה אלא לנקוט את האמצעים הקיצוניים - אוכל להיזהר".
ברגמן מבין את הצורך של המערכת לאתר מדליפים מתוכה, אולם לדבריו, "לפני שהייתי חוקר מי מדליף הייתי בודק אם המידע שהודלף מעיד על איזשהו כשל או קלקול. אולי יותר טוב להשקיע את המשאבים בלתקן את הקלקול מאשר באיתור המדליף.
"שמע, האגף היהודי בשב"כ השקיע בחודשים האחרונים משאבים גדולים מאוד בניסיון לגלות את מקורותיה של כתבה שפרסמתי. אני מעריך, אפרופו ניסיון ההתנקשות בפרופ' שטרנהל ועניינים אחרים, שיש להם כמה דברים חשובים יותר מזה לעשות".
האם החקירות צולחות? ברגמן אומר ש"למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לגלות את המקורות שלי, ברוב המקרים לא הצליחו", אולם מודה ש"לצערי היו מקרים, מאוד נדירים, שבהם כן הצליחו לגלות מי המקורות".
מי אשם במותו של מרואן
המקרה הבולט ביותר שבו נטען כי המקור של ברגמן נחשף הוא מקרה אשרף מרואן, שהביא לחקירתו בחשד לריגול. לפני פתיחת החקירה ביחבא"ל, תבע זעירא את צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, בטענה לתביעת דיבה - והתיק הועבר לבוררות. פסיקת הבורר, השופט העליון בדימוס תיאודור אור, לא מאירה את ברגמן באור מחמיא: אור קבע כי קיים חשד כבד שברגמן וזעירא תיאמו עדויות לקראת ההליך המשפטי, וכן קיבל את גרסתו של זמיר, שטען כי ברגמן חשף בפניו שהמקור שלו הוא זעירא.
"זו פסיקה שערורייתית", טוען ברגמן, "ושערורייה שהיא בכלל פורסמה". הסיבה: התיק הופנה לבוררות שהתקיימה במתקן מאובטח לבקשת הפרקליטות והמוסד, בשל סודיות המידע - אולם לבסוף השופט אור הסכים לבקשתו של זמיר לפרסם את הפסיקה. זמן קצר אחר כך, ביוני 2007, נודע כי מרואן "נפל" מהמרפסת בלונדון ומת. לא מעט גורמים מפנים כלפי ברגמן אצבע מאשימה וטוענים שפרסומיו הביאו לכך.
ברגמן: "בחקירה במשטרה אמרתי, 'תראו חברים, בואו נניח (למרות שאני חושב שהרגו את מרואן בגלל שהוא היה סוחר נשק ועצבן מישהו), שהרגו אותו בגלל הסיפור שלנו. אם כך - מי שצריך להאשים אותו במותו זה את הבורר, תיאודור אור".
למה?
"המטרה של עריכת הבוררות במקום סגור ומאובטח, נעילת הפרוטוקולים בכספת והכול, הייתה להשאיר את הסודות סודיים. מה הסוד? זהותו של הסוכן. והנה נגמרת הבוררות, ואור מאשר לפרסם את הכרעת הדין, שבה כתב - לא ברגמן, לא עיתונאי, אלא שופט בית המשפט העליון בדימוס - שחור על-גבי לבן, שזה מרואן. שבועיים אחרי זה מישהו זרק אותו מהמרפסת. אם זה קשור - תגיד לי מי אשם".
אור מתח עליך ביקורת חריפה.
"שמע, בסוף הבוררות נפלה וקמה על שתי שאלות: מה קרה או לא קרה בפגישה שלי עם זמיר, ומה קרה או לא קרה בפגישה שלי עם זעירא. הבורר קיבל את גרסת זמיר, ולא קיבל את גרסתי. אני באתי לבוררות וגיליתי מי היה המקור. למה? כי המקור היה עיתונאי שכבר גילה את זה במאמר שפרסם - אלוף בן, שהיה אז עורך החדשות ב'הארץ', הטיל עליי לחקור את הפרשה ונתן לי את השם של מרואן. בן הגיע לבוררות וסיפר את הסיפור, ואור פשוט התעלם ממנה. מה יש בפסק הדין? העדות של זמיר".
זמיר טען שגילית לו שזעירא הוא המקור שלך.
"זמיר טען שלמרות שהוא אמר לי בטלפון שהוא מסרב לדבר על זה, הוא הסכים להיפגש איתי. לטענתו, בפגישה נתתי לו לקרוא את הכתבה שבה הוזכר שמו של הסוכן. הוא גמר לקרוא, שאל אותי מי אמר לי את שמו, אמרתי לו שזעירא, וכך הסתיימה הפגישה. כל מי שמבין משהו יודע שאין שום היגיון בתיאור הזה. לא היה לי אינטרס להגיד לו שזה זעירא, וכל מי שמכיר את הכתבה יודע שהשם לא מוזכר בה בכלל. לא רק זה: זמיר טען שלא מסר לי שום מידע, אבל בכתבה יש תיאורים שיכלו להגיע רק מפיו. רק זמיר יכול היה לדעת מה אמרה לו המרכזנית בשיחת הטלפון הבהולה שהוא עשה לפרדי עיני, הרל"ש שלו, לפני מלחמת יום הכיפורים. אף אחד אחר לא שמע את זה חוץ מזמיר והמרכזנית, שאין לי מושג מי היא".
אתה טוען שזמיר שקרן?
"כל מה שזמיר אמר על איך שהתנהלה הפגישה ביני לבינו, חד-משמעית - שקר וכזב".
פרשת מרואן מעלה גם שאלות בנוגע לשימוש שעלולים מקורות מידע לעשות בעיתונאים. זה אמנם נכון בכל תחום סיקור, אולם בתחום המודיעין החשש גדול פי כמה בשל הקושי הרב לאמת את העובדות. בפרשת מרואן היה לזעירא אינטרס מובהק לציירו כסוכן כפול, מאחר שפרסום כזה מוריד לפחות חלק מהאחריות למחדל יום כיפור ממנו לעבר המוסד, שהפעיל את מרואן והסתמך עליו. האמת היא שגם ברגמן ציין, כבר בכתבה המקורית מ-1999, שחשיפת הסיפור טובה לזעירא. מה ששכנע אותו בכל זאת שלא מדובר בספין הוא שרשרת עובדות נלוות שהתבררו לו בתחקיר, ואמירות של גורמים שלא חלקו את אותו אינטרס עם זעירא - כי חשדו במרואן.
"אני מסכים איתך שהיכולת בתחומי הסוד והסתר לעשות מניפולציות היא גדולה - במיוחד לאנשים שמניפולציה זו אמנותם, זה המקצוע שלהם, ולא משנה אם הם מפעילים אותה על איזה מקור סורי או על עיתונאי ישראלי. תראה, כל הזמן נשמעות טענות לגבי פרסומים שלי. כשאין לך מה להגיד, אתה הולך או לטענות כלליות שמדובר במניפולציות, בלא אמת - או לטענות לגופו של אדם. אני תמיד אומר שאם מישהו טוען שכתבתי משהו שאיננו אמת, שיבוא ויגיד לי מה לא נכון. פוליצר אמר, 'אנחנו, העיתונאים, כותבים את הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה'. בסדר, לפעמים טועים, וגם אני טועה. אבל שיבואו כל אותם אנשים שטוענים שאני נופל קורבן למניפולציות, שיגידו לי מה כתבתי לא נכון, איפה טעיתי, איפה סילפתי".
אתה אומר שטעית לפעמים. תן לי דוגמה.
"למזלי הגדול לא הייתה אף טעות. אתן לך דוגמה של דבר שקרה ממש עכשיו, ושלצערי לא טעיתי בו אבל רעדו לי הביצים בגללו. בשבוע של ה-25 באוגוסט כל התקשורת הישראלית והעולמית דיווחה שבעוד שנייה סוגרים את עסקת שליט. כו-לם. אני באתי ואמרתי לראשי ידיעות אחרונות: 'חבר'ה, זה לא נכון, אין עסקה. העסקה תיסגר בתוך כמה חודשים'. אמרתי גם מתי, והצנזורה פסלה את זה. בלילה אומרת לי עורכת החדשות, 'תגיד, אתה בטוח? אתה מבין את גודל הסיכון שאנחנו לוקחים פה?'. יצאנו בכותרת ראשית, ולצערי לא טעיתי".
"אין ספק", אומר ברגמן, "שלפעמים מנסים לעשות עליי סיבוב". עם זאת, לפעמים הדברים האמיתיים הרבה פחות מסתוריים: "כשפרסמתי עכשיו את הסיפור עם רון ארד, ירון לונדון אמר, 'מעניין למה זה יצא עכשיו, בדיוק כשמדובר על עסקת שליט; בטח קבלני המודיעין רוצים להכשיר את הקרקע להצדיק את עסקת שליט, דרכך - דרך הפרסום על איך פספסנו את שחרור ארד בימי רבין'. הוא אומר את זה, ואני יודע שהסיפור התפרסם רק עכשיו פשוט כי איחרתי בחצי שנה עם הספר, שהיה אמור לצאת בפברואר. לא קשור לאף אחד ולא לדיסאינפורמציה. אבל אתה יודע, תמיד קל לראות את הקונספירציה. זה גם נורא נחמד שיש קונספירציה, וזה מעניין. אני לא יכול להגיד שאף פעם לא עושים בי שימוש, אבל בכל זאת יש איזשהו ותק, איזשהו קשר עם מקורות, שאתה יכול להסתכל על העיתונאי ולהגיד, 'יש לו איזושהי יכולת שיפוט לדעת מתי עושים עליו מניפולציה'. ובסופו של דבר, אם מה שכתבת לא נכון או עשו בך שימוש - בסוף זה יתברר".
הפוליגרף וחופש העיתונות
כשחוקרי היאחב"ל סיפרו לברגמן בחקירתו בחשד לריגול כי שי ניצן הוא שהורה על קיומה, זאת הייתה הפעם השנייה שבה שמע ברגמן את שמו של הפרקליט הבכיר: מוקדם יותר הוא הוזעק על-ידי יהושע גוזס, לשעבר יו"ר ועד העובדים במכון הביולוגי בנס ציונה, שטלפן אליו מיד כשבביתו התייצבו לפתע חוקרי המלמ"ב. גוזס, היום פנסיונר, חשף פרטים על ניסויים שבוצעו במכון בנוגע למגפת האנתרקס, וטען שהמכון מתנהל באופן לא ראוי, שפוגע בביטחון המדינה. ברגמן התייצב במקום עם שני צלמים. "שאלתי אותם מי אישר את הדבר הזה. 'אתם נטפלים לפנסיונר שממילא אינכם מאשימים אותו בפרסום של מידע סודי, מה הסיפור הזה? הרי כל העניין הוא להפחיד, זה כל הסיפור'. הם אומרים לי, 'זה הכול באישור שי ניצן'. כל התנהלות החוקרים בבית שלו, החיפוש שהם עשו שם, החרימו לו את המחשב וניירות - היה בלתי חוקי. מדובר בנושאים שבינם לבין ביטחון המדינה אין שום דבר. מתי המערכת נכנסת לכוננות ספיגה ונוקטת את כל האמצעים והמעצרים והחיפושים? כשכותבים עליה דברים רעים. כשכותבים עליה דברים טובים, אף פעם אין חקירה".
ההחרפה בצעדים שננקטים למניעת פרסומים אינה מתבטאת רק בחקירות, אלא גם באמצעי התגוננות שונים. הפוליגרף, למשל, זוכה שם לעדנה יתרה בשנים האחרונות. בין השאר כלקח מפרשת טננבוים, שנחשף שנים למידע רגיש ביותר מבלי שסיווגו הביטחוני התעדכן, עוברים אנשי הקהילייה בדיקות פוליגרף תקופתיות. אם פעם החשש שלהם נגע לחיטוטים בסוגיות כמו נטיות מיניות או עישון ג'וינט מזדמן, היום שאלת המפתח המרתיעה היא: האם אתה מכיר עיתונאים, ואם כן - באיזה סוג קשר מדובר.
"בנושא הזה הם לא מתפשרים", אומר ברגמן. "אני יכול להגיד לך שאם בא אדם שקודם הכיר אותי בנסיבות חברתיות, נניח בבית ספר, או לא משנה מה - זה יהווה בעיה עבורו. כשהם שומעים את השם שלי, זה אצלם בבחינת סדין אדום".
השימוש בפוליגרף, אומר ברגמן, מקשה עליו לא מעט, "כי אם כולם הולכים לפוליגרף, וכולם גם יודעים שהם הולכים לפוליגרף, ואף אחד לא רוצה לאבד את משרתו - איך תשיג מידע?".
יש להם היכולת למנוע זליגת מידע לאורך זמן?
"אני חושב שכן. השיקול המרכזי שמניע את הפרקליטות, השב"כ והמוסד הוא הגנה וסגירת השורות, וכדי להשיג את המטרה הזו הם נוקטים אמצעים בעייתיים, והם יכולים, בעוצמה האדירה שלהם, לשתק עבודה של עיתונאי".
אז הם עושים בשכל מבחינתכם, זה לא קרב אבוד.
"הכול יחסי. הרי כל תשובה שאתן תהיה או לא לגמרי נכונה או מאוד שחצנית. זה לא לגמרי נכון שהם סתם רודפים אחרי הזנב של עצמם, אבל מצד שני - מאיפה בא הספר? פריצות הדרך הגדולות לספר שלי הושגו בשנה האחרונה".
לא מזמן, מספר ברגמן, הוא ישב לארוחת צהריים עם דני יתום, לשעבר ראש המוסד (שבעצמו חשף לאחרונה בספר מידע חדשני, שאליו נחשף במסגרת תפקידו). "אנחנו יושבים, והוא אומר לי, 'ברגמן, תגיד, אתה מכיר את ר'?'. זו קצינת הביטחון הראשית של המוסד. תפקידה לדאוג פיזית להגנה על המתקנים וגם לדאוג למניעת דליפות מידע. אמרתי לו, 'בטח שאני מכיר אותה'. דני אמר לי, 'תדע לך, אם זה היה תלוי בה, כבר מזמן היו מוצאים אותך באיזו תעלה'. צחקתי. הוא אמר לי, 'ברגמן, אני לא צוחק'. הוא כמובן צחק, לא צריך להגזים. מה שכן, יש החרפה באמצעים שמעל כולם יש אמתלה חוקית. אתה יודע, יועץ משפטי מוכשר ימצא לכל דבר את הלבוש המשפטי".
אחד המהלכים היותר מסקרנים שנקטה מערכת הביטחון בעבר היה השגת צו לעצירת ההפצה של ידיעות אחרונות, איסוף הגיליונות שכבר הגיעו לקיוסקים וגזירת כתבה של ברגמן שהופיעה בהם, אשר עסקה בפרשת נחום מנבר ורון ארד. המקרה המוזר פורסם בשעתו ב"גלובס". "אותו סיפור שטענו שיגרום נזק אדיר לביטחון המדינה ושבגללו צריך לגזור את הגיליונות", אומר ברגמן, "כולו נמצא היום בספר. זה מה שמראה שגם אז לא היה שום נזק לביטחון המדינה".
הניסיונות לסכל פרסומים, לדבריו, נובעים לא פעם מחוסר רצון בחשיפתם של כשלים, כמו בכל גוף אחר, כשהנימוק הביטחוני הוא רק אמתלה. לפני שנתיים, אגב, עתר ברגמן לבג"ץ נגד כל ראשי המודיעין, בטענה שהם מפירים את חוק הארכיונים. בין השאר נטען בעתירה כי על אף שהחוק מחייב פרסום כל מסמך במלאות לו חמישים שנה, שירותי המודיעין לא פרסמו ולו מסמך אחד. "אין כאן משהו 'אולי חוקי' או 'ליד החוקי'. יש כאן רשות שלטונית שיודעת שבכל רגע נתון היא מפירה את החוק. ולמה? מאותה סיבה שהיא מנסה להפריע לי בעבודה: אף אחד לא אוהב שנוברים לו בעניינים". מאז, אגב, דוחה בג"ץ את הדיון בעתירה שוב ושוב, בחוסר חשק מופגן להכריע בנושא הרגיש.
גוף מודיעני שלדברי ברגמן דווקא הפגין שיפור הוא השב"כ. "גם תחת עמי איילון וגם תחת דיכטר, השב"כ עשה כברת דרך מאוד ארוכה בנושא של התייחסות לתקשורת. פתחו מחלקה לתקשורת, יש להם קשרים עם עיתונאים. הם ראו שאפשר באופן מושכל להחליט שיש דברים לא סודיים למרות שכתוב עליהם 'שב"כ'. לצערי, מאז שיובל דיסקין מונה לראש השב"כ, הם הלכו כברת דרך אחורה. זה חבל, וזה גם רע לארגון, שפרסום דברים נתן לו גאוות יחידה".
יש דברים שאתה לא מפרסם כי אתה עצמך חושב שיפגעו בביטחון?
"את רוב מה שאני יודע אני אפילו לא מעביר לצנזורה. אין טעם לכתוב מה שאני יודע שהיא תפסול. היו גם מקרים שבהם נמנעתי מפרסום בעקבות פנייה של המערכת. למשל, ב-1998 נעצרו שני סוכני מוסד בקפריסין וקיבלו מאסר שלוש שנים. אני ידעתי שנחתמה עסקה חשאית ושעומדים לשחררם. אפרים הלוי התקשר ואמר לי, 'אנחנו יודעים שאתה יודע'. אלוהים יודע מאיפה הם יודעים שאני יודע. אבל הוא ביקש שאעזוב את זה, 'אל תפרסם עד שהם יצאו מקפריסין כי זה עלול לדפוק את השחרור'. קיבלתי את זה, למרות שהלך לי הסקופ".
דוגמה לאופן שבו גופי המודיעין נלחמים בהדלפות גם כשהן לא ממש מעמידות את ביטחון האומה בסכנה קיומית, סיפקה כתבה של ברגמן מ-2006 על התככים הפנימיים בצמרת המוסד. כתבה שהביאה לעיתון את "רכילות הברזייה" של הארגון החשאי, כהגדרתו. "באיזשהו שלב מאיר דגן התחיל לחשוד בסגן שלו, נ', שהוא זה שהדליף לי את המידע. היות שהוא לא יכול היה לעקוב אחרי הסגן הוא פנה לראש הממשלה אולמרט, שהורה לראש השב"כ דיסקין, שהורה לאגף המבצעי של השב"כ לעקוב אחרי סגן ראש המוסד. תאר לעצמך את הדבר הזה - השב"כ עוקב אחרי סגן ראש המוסד". בסוף אולץ נ' להתפטר כשהממצאים נגדו העידו דווקא על כך שהדליף, לכאורה, לעיתונאי ידוע אחר.
"השורה התחתונה היא זו: קהיליית המודיעין לא רגילה ולא אוהבת שמחטטים בענייניה", קובע ברגמן. הצנזורה, העובדה שמעטים בעיתונות בוחרים לכסות את התחום, והרגש הפטריוטי שמייצר אנטי בקרב הקוראים לחשיפות שהטוקבקיסטים משוכנעים שמסייעות לאויב - כולם מסייעים לשמור את המתרחש בגופי המודיעין הרחק מעין הציבור, רוב הזמן. ברגמן מאמין שכמו שהמתרחש בביטוח הלאומי צריך להיות שקוף לאזרחים, כך גם המתרחש במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. "ברירת המחדל היא לחשוף - אלא אם כן יש נימוק משכנע מדוע חשיפה תפגע בביטחון המדינה. לא כל מסמך שכתוב עליו 'סודי ביותר', ויש לי אין-סוף הוכחות, הוא באמת סודי ביותר. השאלה היא לא למה צריך לחשוף סיפור כלשהו, אלא למה צריך להשאיר אותו בסוד".