גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

באחד המערכונים הידועים מבית "החמישייה הקאמרית", קורא עמנואל הלפרין (מנשה נוי) ליואב טוקר (רמי הויברגר) לחזור הביתה ולתת צ'אנס גם לאחרים בתפקיד השליח בפריז. בצפייה כיום, המערכון ותוכנו כבר לא רלוונטיים. בשנת 2003, כשמנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בראל הוריד את הגרזן ברשות השידור, טוקר היה הראשון להיפגע. אקט סמלי לאחד מסמלי עיתונות החוץ, שכן כבר אז התחום הנחשק נכנס לתהליך גסיסה ארוך ומתמשך, בשלל זרועותיה של העיתונות הישראלית.

כשמסתכלים בפרספקטיבה של זמן על החוזה של יואב טוקר, יש הרגשה שאנו צופים בסרט מדע בדיוני. משכורת של 4,000 דולר פלוס אלפי דולרים נוספים על הוצאות מחיה. במסדרונות העיתונים הגדולים מישהו שפך על עצמו כרגע קפה או סתם נחנק. במושגים של 2009 זהו סכום דמיוני שאולי מכסה בעלות שנתית את כל כתבי ועורכי החוץ בעיתונות הכתובה בישראל. ועוד נשאר עודף לחטיף מהמכונה.

"אין כזה מעמד בעיתונות הישראלית - כתב חוץ. זה נגמר". גדעון קוץ, אולי ותיק כתבי החוץ הפעילים בישראל, יושב בפריז ב-30 השנה האחרונות והספיק לנדוד בין מספר גופי תקשורת. כיום הוא ברשות השידור, על חוזה פריאלנס. את ההכרזה הנ"ל, אגב, הוא משייך לא רק לישראלים: "צריך לציין שמדובר במגמה עולמית, אבל אצלנו המצב חמור ביותר".

זו הכלכלה, טמבל

על דבריו של קוץ קשה להתווכח. בעשור האחרון הולכת ופוחתת החשיבות של כתב החוץ במערכות העיתונים. הסיבה העיקרית היא כמובן האינטרנט, אשם מרכזי כשמדובר על השינוי במעמד שליח חדשות החוץ. כיום, ניתן להגיע לכל מקום בשניות אחדות ולשאוב אינפורמציה בסיסית, עוד הרבה לפני שהכתב שנמצא בעיר עצמה מסוגל להעביר "סינק" מאזור האירוע. קשבנו מיקי גורדוס הפך למושג כמעט ארכאי, כאשר כל בעל בלוג בכל מקום בעולם מדווח ומביא את הקרביים של כל אירוע ואירוע. כך, בבחירות האחרונות באיראן כיכבו שני כתבי החוץ המצליחים בתקשורת העולמית העכשווית: מר פייסבוק וגברת טוויטר. אישי יותר, מהיר יותר ובעיקר זול יותר.

ערן סיקורל, עורך חדשות החוץ בקול ישראל ועורך "השעה הבין לאומית" הפופולרית, לקח את העניין צעד קדימה. במספר אתרי אינטרנט וכמובן באמצעות פתיחת קבוצה ב'פייסבוק', הוא פרסם קריאה לישראלים ברחבי העולם להפוך לכתבים לרגע ולהציע רעיונות לאייטמים, או לחילופין, לדווח ממקומות שונים שמתרחשים בהם האירועים החמים של השעה.

"אני לא יכול להסתמך יותר על שלוש סוכנויות ידיעות" מסביר סיקורל. "הרדיו הוא האמצעי שיכול להגיע הכי רחוק בדיווחי חוץ. יש לי את תוכנת התקשורת 'סקייפ' לדוגמה, שאיתה אני יכול להגיע למקומות שאף אחד אחר לא יכול להגיע ולבדוק זוויות מאד מסוימות".

ערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ 2, רואה דווקא את הבעייתיות בנושא: "דווקא בגלל שהכל זמין היום וקל כל כך, אז אני מתקשה לאשר נסיעה אצל הממונים עליי למקומות הללו. הנסיעה לשם תביא לצופה את הדברים המעניינים ותגרום לו לראות את הדברים מזווית קצת שונה, לא רק ברמה הבסיסית כפי שהיא ניתנת באינטרנט".

גם בעניין אותה "זווית שונה", חלה תמורה מעניינת. מחקר שערך בעשור הקודם דוקטור הלל נוסק, קבע שככל שהגוף המשדר גדול יותר ושייך לזרם המרכזי, כך גם חדשות החוץ שבו יהיו יותר מיינסטרימיות ופחות עמוקות ושונות. נתן גוטמן, שליח ערוץ 1 לוושינגטון ולשעבר כתב "הארץ" בעיר, מחדד את העניין. "ישנה ירידה במעמד חדשות החוץ בכלל וכתוצאה מכך במעמד כתבי החוץ גם כן", מסביר הכתב ממקום מושבו בארה"ב. "התופעה אינה אופיינית רק לישראל ומאפיינת גם את כלי התקשורת האמריקניים.

"למה הדבר גורם? ראשית, התמקדות בזוטות ובאיזוטריה מהעולם במקום כיסוי רציני של חדשות חוץ. ברור שסיפור על בריטני ספירס או על מייקל ג'קסון יתפוס הרבה יותר מקום מחדשות רציניות. כמה דיווחים ראית בישראל על תוכנית הבריאות של הנשיא אובמה וכמה על מותו של מייקל ג'קסון? התוכנית של אובמה היא המהלך הפוליטי החשוב ביותר בשנה האחרונה ויכולה לשנות את החברה האמריקנית לשנים ארוכות. מי מבין קוראינו או צופינו יודע משהו על זה?".

השורה התחתונה בסיפור הזה היא כמובן כסף. אורן נהרי, עורך חדשות החוץ של הערוץ הראשון, מפשט: "בשנת 1994 יצאתי לדרום אפריקה לסקר את סיפור בחירתו של נלסון מנדלה לנשיאות. זה עלה לרשות השידור 75 אלף דולר. באחוז אחד מהסכום הזה היום, אתה יכול לעשות מוצר שהצופה הממוצע לא יבדיל באיכותו. קח לדוגמה את המלחמה האחרונה בצ'צ'ניה, יכולתי לשלוח לשם צוות לשבוע, שהיה עולה בסופו של יום 100 אלף דולר לרשות. ובסוף, גם אם הייתי עושה שם את הכתבות הכי נפלאות, הן היו מעניינות אחוז מאד קטן. אני לא אומר שאם תהיה מלחמה כוללת באזור או שצפון קוריאה תצא למלחמה בדרום קוריאה, אני לא אשלח לשם צוות".

"הערוצים המסחריים הפכו את החדשות לביזנס שמגלים בו טאלנטים", מסביר איתי אנגל, מהבולטים מבין כתבי החוץ הטלוויזיונים בישראל. "וכשאתה כתב חוץ, אתה הרבה זמן בחוץ ולא רואים אותך. והכלל הראשון כדי להפוך לטאלנט בערוץ מסחרי, זה לפמפם אותך שיראו אותך בחדשות בבוקר, בערב ובצהריים. ככה שכתבי חוץ הם לא תמיד טובים כלכלית לערוץ המסחרי מהרבה בחינות".

25,000 תאילנדים נהרגו, ישראלי שבר רגל

בראיונות עם אנשי חדשות החוץ, חוזרת ההשוואה המפליאה משהו, עם אנשי משרד החוץ. גם שם, הם טוענים, צמצמו נפחים בשנים האחרונות בצורה דרסטית, עם מקרים רבים בהם שליח אחד אחראי על מספר אזורים ולא אחד בכל מדינה ומדינה. ההשוואה נכונה, אבל לא מדויקת. בואו ניקח כמבחן את פריז. העיר הראשונה, למעשה, שאכלסה כתבי חוץ ישראלים אי שם במילניום הקודם.

האורים ותומים של התקשורת הישראלית העכשווית עברו בעיר האורות ובמשיכת קולמוס דיווחו לנו ברבות השנים על הפוליטיקה האירופאית, הסלון האווירי, ואחוז מכירת היין האדום השנתי. אותו העשן מסיגריות הגולואז מהמערכון המפורסם ההוא של החמישייה, היווה מוקד משיכה לרוב גופי התקשורת הישראלים. בשנת 2007 נפרד ספי הנדלר מתפקידו כשליח "ידיעות אחרונות" ובמקומו כותבת לעיתון ליאור זילברשטיין, סטודנטית פרילנסרית. הנדלר היה השליח האחרון של העיתון על משכורת קבועה. לתקשורת הישראלית יש עתה רק שליח אחד במשרה מלאה בפריז, שמו ארנון יפה והוא כותב עבור "יתד נאמן".

אבל מלחמותיו של כתב החוץ ועורך החוץ מתחילות עוד בארץ, במלחמות על אייטמים. אגדה עיתונאית מספרת, שהתושבים בישראל לא שמעו על מותו של נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו, בשנת 1974, כי באותו היום פורסם דו"ח ועדת אגרנט.

איתי אנגל נזכר בימים הראשונים בגלי צה"ל: "כשהתחלתי זה היה מתסכל. שאלו אותי: 'את מי זה יעניין שיש טבח באפריקה?', אבל זה קשור גם למעמד שלך במערכת. יש בעיה גדולה עם העורכים. יש מעט מאד עורכים בישראל שמבינים משהו בחדשות חוץ. רובם מבינים מצוין בפוליטיקה, כלכלה וספורט. בחדשות חוץ, לרובם אין מושג. לפעמים מישהו נוסע לאיטליה ואומר לך 'תשמע, הייתי באיטליה, אולי תביא לי כתבה מאיטליה?'".

מסתבר, שהעניינים לא ממש השתפרו עם השנים: "אני חושב שהעורכים טועים", אומר ערד ניר. "הקהל לא מתעניין רק באב המתעלל יוזף פריצל, אבל העורכים חושבים שכן. תמיד תהיה בעיה להכניס כתבה על המצב המדיני הרגיש בבלגיה, אבל אם יהיה גל פדופיליה בבריסל לא תהיה בעיה להכין כתבה למהדורה המרכזית. וזו אגב, תופעה כלל עולמית".

בבתי הספר לתקשורת באנגליה חוזרים רבות על המשוואה הגורסת שאנגלי אחד - שווה עשרה צרפתים - שווה אלף סינים. ריצ'ארד אוואן, כתב בכיר בדסק החוץ של ה"טיימס" הבריטי, מאושש את התזה בשיחה עם "פירמה": "כתב בריטי יסקר בחו"ל זווית שיותר מעניינת והולמת את העניין והצרכים הבריטיים, כמו לדוגמא אסון הצונאמי. הוא יכול לספוג תובנות שונות ולעבד אותן בצורה תרבותית שונה. אבל לגבי חדשות יבשות, אין ספק שהעולם השתנה ללא הכר. יש שינוי גדול לעומת לפני עשור.

"היום אתה אמנם יכול לקבל בכל דקה חדשות מכל העולם, אבל יש דברים ללא תחליף: למשל, כתב שיודע להעביר בעולם המושגים והשפה של קהל היעד את התמונה, באופן שכתב זר לא יודע".

מתיאס מאמבורג, כתב חוץ בעיתון הגרמני "הבילד", טוען שהגרמנים לא יוותרו בשום אופן על דיווח של שליח מקומי, בכל הקשור לחדשות חוץ העוסקות בנושאים גרמניים: "אם אני רוצה לסקר אישיות גרמנית בחו"ל, למשל אנגלה מרקל במסע דילוגים, אז לכתב גרמני יש ערך שאי אפשר להחליף. גם כדי לבחון את היחס והאווירה כלפיה וגם את הזווית שלה כלפי המקום".

כשמסתכלים על העיתונים המובילים ברחבי העולם, מגלים שכ-20% בממוצע מנפח הידיעות מוקדש לחדשות חוץ, כמות שבישראל יכולים רק לחלום עליה. אולי ככה זה במדינה, שערוצי החדשות דוברי האנגלית בה, מגרדים את ה-0.5% רייטינג ברגעי שיא.

מי סופר אותך?

כפי שהבנתם, הסאבטקסט של הכתבה הזו הוא שלהיות כתב חוץ בעיתונים הגדולים הוא כיום ג'וב לעיתונאים צעירים שמתכוונים לבלות תקופת לימודים בחו"ל, ובמקרים מסוימים, גם לסתם חיילים משוחררים שעושים את אותו הדבר. למה ללכת להיות מלצר או לעבוד בהובלות, כשאפשר לשלוח טקסטים קצרים לאחד ממדורי "העולם".

נתן גוטמן מסביר את העניין: "במקביל לירידה במעמד סיקור חדשות החוץ יש גם ירידה מקבילה במעמד הכתבים. בעבר, היה מקובל שכל כלי תקשורת היה מציב שליח בכל בירה חשובה בעולם. שים לב שכיום רוב כתבי החוץ הם עובדים מקומיים או פרילנסרים ולא 'שליחים' בסגנון של פעם - תפקיד שתמיד נחשב לצ'ופר גדול במערכות וניתן לבכירים או למקורבים".

עיתונאי בכיר אחר, שביקש ששמו לא יצוין, סיכם לנו השבוע במשפט אחד את הסיפור כולו: "כבר אי אפשר להביא משכורת רצינית הביתה או לעשות הון פוליטי מלהיות שליח של גוף עיתונאי ישראלי. הימים הללו, נכון להיום, נגמרו". גדעון קוץ, עדיין בפריז, מסכם את העניין: "מי שרוצה להיות כתב חוץ, חייב להבין שזה המקום הראשון שיקצצו בו. אולי בצדק, אולי לא, אבל זה תמיד הכי קל".

"במלחמה בסרייבו נהרגו בשלושת השבועות הראשונים 21 עיתונאים, שזה יותר ממה שנהרגו בכל מלחמת וייטנאם", שולף אנגל פרט מעניין. "ועדיין, ראית שם נציג של כל אחד מהגופים המובילים בישראל. זה היה נראה טבעי שהמערכות ישלחו כתבים למלחמה הזו. היום, מספיק לראות כמה עיתונאים ישראלים נשלחים למוקדי סכסוך ברחבי העולם ולהבין את כל ההבדל".

ניסינו לבדוק בדור הבא של אנשי החוץ, מה בכל זאת מושך אותם לתחום המוגדר מראש כבעייתי בעיתונות הישראלית. רות מרגלית, רק בת 26, היא קשבת בדסק החוץ של "חדשות 10": "כרגע, לא הייתי מוכנה לעבור לשום דסק אחר. המשכורת אמנם זעומה, אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. בחצי השנה שאני עושה את התפקיד, למדתי שתמיד יהיה יותר קל להכניס אייטם שקשור לישראלים או יהודים. אני אשמח מאד להישאר בהמשך הדרך בדסק החוץ, אבל יש לי הרגשה שכדי לעשות קריירה פרקטית בעיתונות, אצטרך להיכנס גם לדברים אחרים".

חייו של כתב החוץ, אם כן, מביאים עימם לעיתים ריגושים רבים, אך בחלק גדול מהזמן, בעוד חבריך ממזנון הכנסת מחליפים דאחקות עם ביבי נתניהו, אתה בסך הכל עוד עיתונאי ממדינת עולם שלישי, שאיש כמעט אינו יודע לזהות על המפה.

"ככתב בחו"ל, צריך להתרגל לעובדה שהעולם אינו סובב סביבך, ששרים וח"כים לא מחכים לטלפון או סמס ממך ושאתה פשוט לא עד כדי כך חשוב", מתאר גוטמן את שיגרת יומו על רגל אחת. "אחרי הכל, אנשי ממשל וגיבורי תרבות מחפשים את הקהל שלהם. ולכן, הנשיא ייתן ראיון לעיתון שאותו יקראו בוחריו ולא לעיתון אי-שם במזרח התיכון, עוזריו של הסנאטור ידליפו ידיעה לטלוויזיה המקומית במדינה שלהם ואנשי עסקים ותרבות יענו לטלפונים של עיתונאים, שמייצגים את השוק שלהם, ולא מדינה רחוקה. זה קצת מתסכל, אבל גם מעורר תחושה בריאה של צניעות".

תנו לציבור את מה שהוא רוצה

מצד קהל הצרכנים, משוכנעים אנשי המקצוע שהצמא גדול מכפי שהוא מסופק. אנגל מנסה להסביר למה זה חשוב שבכל זאת ננסה לצאת קצת מהצנטרום של הפיילה שלנו: "בחדשות חוץ אתה מרחיב את האופקים שלך. זה לא הבורסה, שזה משהו שאתה נושם יום יום. הקהל הישראלי אוהב חדשות חוץ, ולכן שליח הוא משהו שאסור לוותר עליו. כשהייתי באפגניסטן או בעיראק, אנשים היו פוגשים אותי אחר כך ברחוב ואומרים 'התפללנו עבורך' או 'דאגנו לך', כי הם הזדהו. זה משהו ששום סוכנות ידיעות או כתב שיושב באולפן לא היה יכול להביא לך.

"אגב, אני לא רואה הבדל בין לשבת באולפן לבין פרשנים וכתבים שיוצאים לשטח, אבל עושים 'סטנד אפ' מהמלון או מפתח המלון. זו לא חוכמה להגיד הייתי באיראן, השאלה מה אתה מביא משם וכמה זמן אתה יושב שם. בשיחות שלי עם דורון גלעזר (בתפקידו כעורך 'עובדה', ע"ר) דיברנו על עניין החוץ לא אחת, כי כשאתה עושה משהו טוב זה עובד. הראיה היא שכתבות חוץ מוצלחות של כתבים ישראלים נמכרות לרשתות זרות בחו"ל, כי אין תחליף לאותנטיות ולשטח עצמו. אני בטוח שהצופה או הקורא הישראלי ישמחו לראות כתבת חוץ מרתקת, שמוגשת כמו שצריך, מאשר עוד כתבה מוועדת הכספים של הכנסת".

אורן נהרי מאיר את עניינו בפרט מעניין אחר: "הופתעתי לגלות שהנושא הכי חם ומעורר תגובות בתחום כתבות החוץ שלנו הוא הרפואה. אנשים שולחים מיילים ופונים אליי ברחוב בכמויות שונות מכל נושא אחר". גדעון קוץ מצידו מנסה לצנן את האווירה: "אני לא מבין איך במקומות שאין להם כתבים בשטח, התארים של האנשים הם 'עורך חוץ' או 'כתב חוץ', כשהבן אדם יושב בפנים, בתוך המערכת. זה כתב פנים, לא שום דבר אחר".

העתיד, על פי הפסימיים, יביא מהר מאוד למצב שבו חדשות החוץ שלנו יסתכמו ב"מבחן הקלאבים בטורקיה". האופטימיים יותר מדברים על כך שחדשות החוץ מעניינות חלק נרחב בציבור, וההוכחה לכך היא העובדה שאנשים באמת ובתמים ניגשים לאורן נהרי, איתי אנגל וערד ניר ברחוב ומחמיאים להם על כתבות מרחבי הגלובוס. ועוד לא דיברנו על מגזרים שלמים שבהם דוד ויצטום הוא אליל. אבל מהצד שני, למי יש סבלנות לכתבות עומק על שורשי הסכסוך בסרי-לנקה, כשאפשר לצקצק מול צילומי AP של פניו של פריצל, או לעורר דיון בשאלה האם מייקל ג'קסון באמת מת.

הרצל היה פרילאנס?

המורשת היהודית של עיתונות החוץ

חדשות החוץ ועיתונאות החוץ הן למעשה המצאה יהודית. הסוחרים היהודים שנדדו באירופה במאה ה-17, חיפשו עוד דרכים כדי להגדיל את ממונם. באותם ימים, עת החלו העיתונים באירופה להתפתח, תחום חדשות החוץ הפך למבוקש ביותר מכיוון שלא ניתן היה להשיג חומרים, והעורכים היו מוכנים לשלם על האינפורמציה כסף טוב. אנשי העסקים היהודים ניצלו את נסיעות העסקים שלהם כדי לסחור גם בחדשות בתחומים שונים, ולמכור אותם למערכות העיתונים, לאחר שחזרו לארץ ממנה יצאו.

היהודים שיכללו את השיטה בכך שהקימו את "סוכנויות הידיעות" הראשונות ורשת של כמו-כתבים, שדיווחו ממקומות שונים באירופה. בהמשך, הם אף הגדילו את עסקיהם ועסקו ישירות בהפצת עיתונים שעסקו בחדשות חוץ. דברים דומים התנהלו גם בקרב היהודים שישבו במזרח התיכון.

למעשה, גורלו של העם היהודי קשור היטב בכתבות החוץ. בנימין זאב הרצל, שסיקר ככתב חוץ את משפט דרייפוס עבור העיתון הווינאי "נייה פרווה פרסה", יטען ברבות השנים שהמשפט אותו נשלח לסקר בפריז, השפיע עמוקות על הרעיון הציוני שהגה. אגב, הרצל קיבל דמי נסיעה ותשלום "פר" כתבה. לא ברור על כמה עמדו דמי האש"ל באותם ימים.

כתב החוץ המפורסם ביותר בהיסטוריה של עולם הספרות הוא כנראה ארנסט המינגויי. בשנת 1920 הוא הצטרף לעיתון "טורונטו סטאר" בתור כתב מאמרים בנושאי חוץ (גם הוא היה פרילנסר). בהמשך, הפך להיות שליח העיתון בפריז, תוך שהוא מדווח משם על מלחמת יוון-טורקיה. לאחר שפרסם את ספרו הראשון, הוא הודיע לעורכים שלו בקנדה שהוא לא מעוניין לעבוד יותר כשליח העיתון והתפטר ממנו בשנת 1924. *

על המפה, אבל פחות

ישראל היא אמנם מוקד נחשק לסיקור זר, אבל גם כאן פוחתת כמות הכתבים

בשורה התחתונה, צריך להסתכל על המספרים. כמות העיתונאים הזרים שכיסתה את מלחמת לבנון הראשונה עמדה סביב אותו המספר במלחמת לבנון השנייה, ועיתונאים ותיקים טוענים שאפילו קצת פחות, וזה בעידן שכמות גופי התקשורת ואמצעי הדיווח רק גדלה ומשתכללת. זה לא שישראל הפסיקה לעניין, זה שהעולם בכללותו הפסיק לעניין את האמריקנים וגם קצת את האירופאים. בישראל יושבים כיום נציגים של כ-300 גופי תקשורת מכל העולם: עיתונים, אתרי אינטרנט, סוכנויות ידיעות, תחנות רדיו וטלוויזיה.

בשנתיים האחרונות סגרו מספר תחנות טלוויזיה בעולם את נציגותם בישראל והפכו את רוב הכתבים לפרילנסרים. מי שממשיכים לתמוך בכתביהם, הם דווקא העיתונים היהודיים ברחבי העולם, ששומרים על הנציגים בארץ הקודש. בלשכת העיתונות הממשלתית יודעים לדווח על ירידה במספר העיתונאים הזרים בישראל, ובמקביל על תופעה שמתרחבת: עיתונאים שמדווחים לכמה גופי תקשורת במקביל. לכן, קשה לפלח במדויק את מספר העיתונאים העובדים בשטח, אך ההערכה מדברת על כך ש-700 בעלי משרות עיתונאיות יושבים בישראל (בכללם אלה שבמזרח ירושלים) ועוד כ-300 בעלי מקצוע שונים אחרים מתלווים אליהם בעבודתם. סך הכל, כ-1,000 פרילנסים ובעלי משרות קבועות.