מחזה מוזר, זו ההגדרה שחוזרת על עצמה מפי עובדי כללית רפואה משלימה, שמנסים להסביר איך קרה שבימים האחרונים מפוזרים במרפאות הרשת טופסי הצטרפות להסתדרות, וזאת מבלי שההנהלה מעלימה אותם. "לפחות ארבע פעמים פנינו אל ההסתדרות בעבר, אבל בכל פעם הם נמנעו משיתוף פעולה איתנו מסיבות שונות", מספרת יעל קונש, מטפלת בשיטת פלדנקרייז ויו"ר ועד העובדים של הרשת.
מה גורם להסתדרות להתעניין פתאום ב-950 העובדים של כללית רפואה משלימה? תתפלאו או שלא, אבל דווקא גורמים מטעם הנהלת הרשת הם שמושכים את העובדים לכיוון ההסתדרות. הסיבה: הם מעדיפים את ארגון העובדים בראשות עופר עיני, הנתפס כמבוגר האחראי, על-פני "כוח לעובדים", ארגון עובדים חדש ולוחמני, שכבר הצליח לאגד את עובדי כללית רפואה משלימה, ולהפוך לארגון היציג של הרשת. כחלק מהמאבק, הובילו השבוע כוח לעובדים את השבתת סניפי כללית רפואה משלימה, במחאה על כך שעל אף שהעובדים בה מועסקים במסגרת של יחסי עובד-מעביד ולא במסגרת של פרילנסרים, הם זוכים לתשלום רק על-פי תפוקות. סיבה נוספת להסלמת המאבק אל מול הנהלת הרשת נעוצה בסירובה של ההנהלה להכיר בהתארגנות העובדים תחת כוח לעובדים.
עובדי כללית רפואה משלימה אינם לבד. הסיפור הזה חזר על עצמו כמעט אחד לאחד גם באוניברסיטה הפתוחה, שם כוח לעובדים מייצגים את 1,300 עובדי סגל ההוראה. אולם בהבדל קטן - באוניברסיטה, ההסתדרות הרבה יותר אקטיבית, ומשחקת תפקיד חשוב במה שנראה כניסיון בלימה של הארגון החדש.
בזמן שהנהלת האוניברסיטה העבירה מסרים בנוסח "כוח לעובדים הוא ארגון קומוניסטי ומיליטנטי", ההסתדרות יצאה במלחמת גיוס גלויה, וערכה מפגשים בניסיון לצרף לשורותיה כמה שיותר מעובדי האוניברסיטה. גורמים מטעם ההנהלה עודדו גם הם את המאמץ, ולכל אורך המשא ומתן עם סגל ההוראה רמזו לעובדים שלו הם היו מיוצגים על-ידי ההסתדרות, מזמן כבר היה נחתם הסכם קיבוצי.
לשיאו הגיע החיכוך בין ארגוני העובדים בתחילת החודש, כשנשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר-ירון, נפגשה עם עיני, פגישה שלאחריה מיהרו השניים לשחרר תמונה משותפת לעיתונות, שבה הם לוחצים ידיים ונראים מיודדים. מסר-ירון ועיני הודיעו כי ינהלו משא ומתן להסכם קיבוצי "תוך כבוד הדדי, תוך דאגה ושמירה על ציבור העובדים באוניברסיטה הפתוחה".
הקריצה בטקס המשותף של נשיאת האוניברסיטה ויו"ר ההסתדרות הייתה ברורה: ההסתדרות היא ארגון אחראי שדואג לעובדים אבל גם קשוב לצורכי המעסיקים, ולכן הסכם קיבוצי עם ארגון כזה הוא בר השגה - אפילו בקלות. בין השורות, המסר הזה רק חידד את הטענה שכוח לעובדים הוא ארגון שוליים וחסר אחריות לכאורה.
"הדימוי שמנסים להדביק לנו זה משחק דמגוגי שמשוחק כבר חודשים", אומר עו"ד איתי סבירסקי, 34, ממייסדי כוח לעובדים, שמתקומם על המהלך הנוכחי של ההסתדרות. "אם הם היו עושים את זה בשלב ההתארגנות הראשוני, אז זה עוד היה לגיטימי. אבל במקום שבו כוח לעובדים פעיל כבר שנתיים, העובדים מאוגדים אצלנו ומתנהל משא ומתן עם ההנהלה - זה כבר בעייתי מאוד, זה משרת את ההנהלה ובטח לא את העובדים.
"הרמתי טלפון אל שי תקן, היועץ המשפטי של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, והוא אמר לי שעד כמה שידוע לו אין ניסיון לאגד את סגל ההוראה. אבל כשדיברתי עם מנכ"לית האגף לאיגוד מקצועי (מירה ארינובסקי, ש' נ'), שנפגשה בעצמה עם העובדים, היא כבר אמרה לי, 'כן, תשמע, אפשר לדבר על אתיקה, אבל לא כשאתם מדברים בשני קולות ותוקפים כל הזמן את ההסתדרות'".
סבירסקי מדגיש, אולי בניסיון להבהיר שהוא לא כל-כך מפחיד כמו שמציירים אותו, שהסכמי עבודה קיבוציים אינם חייבים לכלול "קביעות ברזל" שתכבול את ידיו של המעסיק. "יש הסכמים שבהם לא חייבים להתייחס בכלל לנושא הקביעות, וכבר חתמנו על הסכמים כאלה", הוא אומר. "בהחלט יש מקום לגמישות, ולא צריכה להיות קביעות כמו בשירות המדינה. להגיד עלינו שאנחנו מיליטנטיים וקומוניסטים זה אגדה".
דמוקרטיה או דמגוגיה?
אגדה או לא, את עו"ד דפנה שמואלביץ', שמייצגת את המעסיקים הגדולים במשק, השחקן החדש בשכונה לא ממש מרשים. שמואלביץ' מכירה מקרוב את כוח לעובדים כמי שמייצגת את הנהלת גן המדע, שליד מכון ויצמן, שמסרב גם אחרי שנה של מאבקים קשים להכיר בארגון כגוף היציג של עובדי הגן (ראו מסגרת). "כבר כשקיבלנו את מכתבי הדרישות של העובדים, הרגשנו את המיליטנטיות של הארגון", היא מספרת. "המכתבים היו אגרסיביים מאוד, עם איום מפורש שקובע כי אם לא ננהל איתם משא ומתן, הם יכריזו על סכסוך עבודה. הייתה הרגשה של כוח, ושחשוב להם להיות על המפה, כאשר גן המדע הוא רק תחנה בדרך ליעד אחר".
סבירסקי, מתברר, עבד בראשית דרכו במשרדה של שמואלביץ', ועליו באופן אישי אין לה מילה רעה לומר: "הוא מאוד נחמד, הוא משפטן טוב ואין לי שום דבר נגדו". איך זה, אם כך, שכוח לעובדים נתפס כמיליטנטי ואילו המייסד שלו זוכה למחמאות על נחמדותו? הרבה מזה קשור למבנה של הארגון. כוח לעובדים מוגדר כארגון דמוקרטי, כזה שמנוהל למעשה על-ידי נציגי העובדים בשטח. הם, העובדים, מנהלים בעצמם את המשא ומתן מול המעסיקים, כאשר נציגי הארגון מלווים אותם על-פי הצורך. כשנדרשת הכרעה במשא ומתן, הן לקראת חתימה על הסכם והן לקראת סכסוך עבודה, העובדים נדרשים להצביע.
"כשהעובדים הם אלה שמנהלים את המשא ומתן, זה נעשה בצורה מיליטנטית יותר", מציינת שמואלביץ'. "גם כשהמחוקק אפשר לקיים שביתה במקום עבודה חיוני או ציבורי, הוא עשה זאת משום שלנגד עיניו היה ארגון עובדים כמו ההסתדרות, שיש לו מנגנוני בקרה. במקום עבודה חיוני כמו חברת החשמל, למשל, ההסתדרות לא תאפשר שביתה בלי אישור של הקודקוד הכי גבוה. לעומת זאת, כשאתה מותיר את ההחלטה בידי ההמונים, אתה מקבל מיליטנטיות".
אז ההסתדרות באמת כזו אחראית לטעמך?
"אין ספק שההסתדרות פחות דמוקרטית, והיא בעלת שלטון ריכוזי יותר. יש בזה המון יתרונות, גם אם לפעמים יש זיופים בתזמורת. בסך-הכול, הוועדים מיישרים קו ושומרים על השורה".
טענתה של שמואלביץ' חוזרת על עצמה בפי גורמים נוספים שמתנהלים מול כוח לעובדים. בהסתדרות, הם אומרים, יכול לבוא עופר עיני, לשבת בארבע עיניים עם המעסיק "ולגמור עניין". זה מה שהשגתי, הוא יגיד לעובדים, והם יצטרכו להגיד תודה. אפשר להסתכל על זה בציניות, אבל החתירה הזו להסכם יכולה להיות טובה לעובדים במקרים רבים, במיוחד אם האלטרנטיבה היא דשדוש מתמשך במשא ומתן, בארגון שבו כל צעד צריך להביא להצבעה.
"להיות לא דמוקרטי זה יכול להיות הרבה יותר נוח", משיב סבירסקי. "אבל אני לא אשב עם נשיאת האוניברסיטה הפתוחה ואסגור איתה הסכם - זה פשוט לא עובד ככה אצלנו".
ומה אומרים בהסתדרות? שם טוענים שהדגל הדמוקרטי, שבו מנופפים בכוח לעובדים, נועד להציג את ההסתדרות כמודל הפוך, בעוד שגם הם מעבירים את ההכרעות לידי עובדים. "עופר עיני זה קלף מבחינת העובדים, והם אלה שמבקשים את ההתערבות שלו. הוא אמנם חותר להסכם, אבל העובדים צריכים להכריע אם לקבל אותו", טוען בכיר בארגון. "להגיד שאנחנו לא משתפים את העובדים זה מיתוס שהם מפיצים, פשוט קשקוש".
"אני כבר שנים יו"ר סניף הליכוד בדימונה, ותמיד הסתכלתי על החבר'ה של ההסתדרות ככאלה ששותים קפה ולא עושים כלום", מחזק את הטענה שמעון שטרית, יו"ר ועד העובדים של מנהלי תחנות הדלק של סונול שהתאגדו לפני כמה חודשים בהסתדרות. "אבל כשהייתי צריך את עופר עיני, קיבלתי את השוק של החיים. ראיתי שם במסדרונות של הארגון אנשים מפרפרים בשתיים לפנות בוקר, אפילו מנהלת המטה של עיני (עו"ד רוית דום-פידל, ש' נ') התרוצצה שם כשהיא בחודש השמיני להיריון. לא דמוקרטי? היועץ המשפטי שי תקן נכנס בכל פעם לחדר וביקש מאיתנו להחליט. בהתחלה חשבנו שהוא נמנע מקבלת החלטות. ככה זה התנהל, אנחנו אמרנו את המילה האחרונה".
הכול התחיל בקפה
כוח לעובדים הוקם ב-2007 על בסיס הפלטפורמה של פרויקט "התארגנויות עובדים", שייסד סבירסקי שנה קודם לכן, במסגרת הקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב. הארגון הצעיר, שמעז כעת לצאת ראש בראש מול ארגון העובדים הוותיק במדינה, נולד כארגון התנדבותי ביסודו, כזה שסולד מהמנגנונים המסואבים ומדימוי העסקנים שאפיינו את ההסתדרות במשך השנים. זה מאוד חביב כשמדברים על ארגון שוליים, אבל אחרי ש-3,000 עובדים כבר הצטרפו אליו יחד עם דמי החבר שהם משלמים (ראו מסגרת בעמוד הבא), קשה שלא לשאול כמה זמן יחזיק המודל ההתנדבותי הזה.
"בעיקרון, הכול התנדבותי היום, למעט רכז אדמיניסטרטיבי שעובד בשליש משרה. אין מה לעשות, הוא אחראי לכל הרישום וזו עבודה קשה מאוד", מסביר סבירסקי, ורומז שזו לא המשכורת היחידה שישלם בקרוב הארגון. "ככל הנראה, מתחילת 2010 יעבדו בשליש משרה גם מנהלי המטות שלנו, וגם רכז לליווי משפטי. אין לנו היום מערך משפטי כמו שיש להסתדרות, ואנחנו מתבססים בעיקר על מתנדבים כמו עורכי הדין אורנה לין, ערן גולן, עמית גורביץ' ואילן יפה. למבנה כמו זה של ההסתדרות מגיעים אחרי שנוצרת שכבה של אנשים שהם בעלי תפקידים המנותקים מהצורך להיבחר או להיות חייבים להתארגנויות במקומות העבודה. אצלנו הנהגת הארגון מורכבת מנציגי הוועדים, כשכל ועד שולח נציג על-פי מפתח של נציג אחד לכל חמישים עובדים. איפה נהיה בעתיד? ברור לי שאנחנו צריכים להיות גוף דינמי ומתפתח, אך יחד עם זאת לשמור על צניעות ולא להתקבע לפי בעלי תפקידים עם רכב צמוד. מצד שני, ככל שנגדל יהיו יותר גורמים בשכר, ואני לא משלה את עצמי בעניין הזה".
המאבק הראשון של כוח לעובדים שזכה לסיקור נרחב בתקשורת הוא זה של עובדי סניף עלית קפה, שליד אוניברסיטת תל אביב. באמצע 2007 התאגדו המלצרים והברמנים במקום, ודרשו מההנהלה להפסיק לגעת להם בקופת הטיפים. בחזית המאבק ניצבו שלוש צעירות, שהתראיינו כמעט בכל מדיה אפשרית. בשיא המאבק פתחו העובדים בשביתה, והביאו להחרמה מוחלטת של המקום, בזכות הזדהות הסטודנטים עם המאבק. זו הייתה הפעם הראשונה שמלצרים התאגדו בישראל, וכוח לעובדים זכה לעידוד רב, כמי שמגשים את חזונו לפעול לאיגודם של עובדים במקומות עבודה שבהם מעולם לא קמה התאגדות, ולהוות במקביל אלטרנטיבה אקטיבית להסתדרות.
בעוד ההסתדרות מזוהה לרוב כארגון מיושן, בעל מנגנון מסואב וכזה ששותים בו תה בהפסקות (בפועל מזמן עברו שם לאספרסו וביצעו שינויים חיוביים), כוח לעובדים נעשה מזוהה כקבוצה של צעירים אידיאליסטים ונמרצים. אל סבירסקי הצטרפו שי כהן, יו"ר המכללה החברתית-כלכלית ופעיל סביבתי; ד"ר עמי וטורי, מרצה להיסטוריה ומי שעבד בעצמו כסבל ברשות שדות התעופה והוביל בשנים 2005-2006 את השביתה הגדולה של העובדים הארעיים בנתב"ג; וליאת יקיר-טמנג, ד"ר לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן ופעילה חברתית שמנהלת את מטה השפלה של הארגון.
את האפקט הגדול של המאבק בעלית קפה אפשר היה לראות כמה חודשים מאוחד יותר, לאחר שההסתדרות הצטרפה אל מאבקו של בחור צעיר בשם אלון-לי גרין, מנהל משמרת בסניף קופי בין בתל אביב. התחושה הייתה שההסתדרות מנסה להוכיח שגם היא יודעת לעבוד מלמטה, מהשטח, ולעשות את זה הרבה יותר טוב והרבה יותר בגדול. באותם ימים גם החל להתגלגל בהסתדרות הרעיון להקים "יחידה מיוחדת" תחת האגף לאיגוד מקצועי, שתפעל באופן אקטיבי לאיגודם של עובדים. היחידה הזו עדיין לא הוקמה, אבל בשנתיים האחרונות חתמה ההסתדרות על הסכמים קיבוציים בכמה מקומות עבודה שמעולם לא ידעו מהו ועד עובדים.
"הנה קיבלתם תחרות"
אם לפני שנתיים, כשסבירסקי הקים את כוח לעובדים, בהסתדרות לא ממש ספרו אותו כאיום פוטנציאלי עליהם, ובעיקר התמקדו בלכעוס על המהלך שלו שהתפרש כהתרסה - ניסיון אליטיסטי להוכיח שקבוצת האקדמאים של סבירסקי טובה יותר מ"עסקני ההסתדרות" - הרי שבחודשים האחרונים זו כבר ממש מלחמה.
"אנחנו לא נכנסים בכוונה למקום כזה או אחר, אבל אנחנו נצרף אלינו כל מי שיבקש להצטרף אלינו", אומר ל-G אייל מלמה, דובר ההסתדרות. "אנחנו לא בשנות ה-50, אז חילקו טריטוריות ואזורי שליטה. אם כוח לעובדים כל-כך טובים, אז שיחתמו כבר על הסכם קיבוצי באוניברסיטה הפתוחה. בינתיים אנחנו יודעים לעשות את זה טוב יותר, והעובדים מבינים את זה".
על העובדה שההסתדרות מציגה את עצמה כארגון האחראי מבין הארגונים, ובכך קורצת למעסיקים, מוסיף מלמה: "היום הרבה הנהלות רוצות לעשות ביזנס עם ההסתדרות, ואין לנו במה להתבייש בזה. להפך, אנחנו לא רוצים לחזור לתקופה שבה הנהלות ביטלו הסכמים קיבוציים. עופר עיני תמיד אומר, ובצדק, שבסופו של דבר אם לא תדע להסתדר עם המעסיק, אתה תפסיד. אף פעם אל תרמוס, גם אם יש לך יכולת לעשות את זה. תדע מהם הצרכים של המעסיק ומה אתה יכול לתת, אחרת בטווח הארוך הוא זה שירמוס אותך. אז כוח לעובדים רוצים לחזור לשביתות של פעם כי הם צעירים וירוקים, אבל בסוף זה יתהפך עליהם".
המציאות, הוא מסביר, היא לא ספרים של טרוצקי, אלא בני אדם שצריך לשאת ולתת איתם. "אנחנו לא בעידן המהפכות אלא בעידן השינויים. גם עופר עיני היה רוצה מהפכה, אבל זה בלתי אפשרי. אז לפעמים אתה חייב להיכנע להפרטה, כי מה לעשות - הציבור בחר בשלטון שתומך בהפרטה. גם זו דמוקרטיה, לא?".
"אצלנו אין עסקנות וקומבינות פוליטיות", משיבה לו ד"ר יקיר-טמנג, ממייסדות כוח לעובדים. "האלטרנטיבה היא המבנה הדמוקרטי שלנו, שמבוסס על המודל הסקנדינבי. למרות הטענות של ההסתדרות שגם הם דמוקרטים, הרי כשוועד עובדים שלהם רוצה להכריז על סכסוך עבודה, הוא חייב את אישור הוועדה לתיאום ולביצוע של ההסתדרות. אצלנו, לעומת זאת, העובדים יכולים להצביע על כך, הם קובעים ולא הביורוקרטים מלמעלה".
את מדברת בעצם על מודל שאין בו בלמים, מודל שיכול להביא לגל של שביתות.
"להפך. העובדים הם האחרונים שרוצים שביתה, כי הרבה יותר פוחדים ממהלך כזה מאשר ארגון העובדים. לכן הם לא ירוצו לשביתה לפני שהם מיצו את כל ערוצי ההידברות, ולמעשה עד שכלו כל הקצים".
איך המאבק בין ארגוני העובדים יסתיים, אפשר רק לנחש. אבל על דבר אחד מסכימים גם בהסתדרות וגם בכוח לעובדים - מי שיוצאים נשכרים ממנו הם העובדים, והגיע הזמן שכך יהיה. **