"זוהי אסטרטגיה עסקית חדשה, על טהרת ההיגיון הכלכלי... ישנם 300 מיליון בני אדם במזה"ת ועליהם להחליט אם להיות עניים ומרירים, לובשי גלימות מחאה ומעילי פונדמנטליזם או להיות צרכנים ויצרנים המשקיעים בחינוך ילדיהם, כך שייכנסו למאה ה-21 כשווים... כאן, בקזבלנקה, אנו מתחייבים לצעד הראשון בהפיכת המזה"ת מזירת ציד לשדה של יצירה".
כמה תמימים אנחנו
רק 15 שנה חלפו מאז נשא שר החוץ שמעון פרס את נאומו בפסגה הכלכלית בקזבלנקה, ב-30 באוקטובר 94', בנוכחות מלכים, נסיכים ונשיאים. אבל דומה כי הנשיא פרס עצמו יתקשה לזכור את האופוריה שבה הסתערה ישראל שלאחר אוסלו על המרחב האזורי עם ספר פרויקטים ביד. כמה תמים היה לחשוב שהמזה"ת מצפה לבשורה העסקית הישראלית וכמה מהר התברר כי המרחק בין ארמונות מרוקו למחנות הפליטים בעזה גדול מכדי שניתן יהיה לדלג מעליו בנאום או בטקס.
המאה ה-21 כבר כאן ושום פרויקט משותף לישראל ולשכנותיה לא התממש בעקבות קזבלנקה, ולא בעקבות ועידת עמאן, הצנועה בהרבה, שנערכה שנה אחריה. אבל פרשנים כלכליים ומדיניים המשיכו להחזיק בתפישה שהשלום ישחרר את ישראל מנטל ההתעצמות המתמדת ויביא בעקבותיו שגשוג למדינה ולאזור.
המובילים הכלכליים בימי אוסלו לא רק גיבו את ראש הממשלה רבין במהלך המדיני הנועז שהוביל, אלא גם המריצו אותו להתקדם. ואולם, לאחר הירצחו, ועם העברת השלטון בבחירות 96' לבנימין נתניהו, נאלם קולם. פרוץ האינתיפאדה השנייה טרף את החזון הכלכלי דווקא כשאוטובוסים עמוסי מהמרים יצאו מדי ערב ליריחו, שו*ק*י סוף שבוע פרחו לאורך הקו הירוק ומיזמים ישראליים-פלסטיניים החלו להירקם. מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 01' קברה אותו סופית.
לא נותנים למלחמות להפריע
בזמן שחלף מאז, הפריכה ישראל את התיאוריות הגורסות כי מלחמה היא היפוכו של שגשוג. השוק הישראלי למד לצמוח גם במצבים של עימות צבאי, ושוק ההון שמר על כוחו גם במלחמת לבנון השנייה ובימי המלחמה בעזה. החרדה העולמית מהטרור אפשרה לישראל לא רק להיות למוביל עולמי בטכנולוגיות ובידע בנושאי אבטחה ומערכות הגנה, אלא גם לייצא את הרעיון שאין קשר בין שלום לשגשוג וכי אפשר לפרוח בתוך אסון.
הנה, ישראל מקיפה את עצמה בגדרות ובחיישנים וכלכלתה איתנה כביכול, גם אם מנותקת לחלוטין מהאזור, ובלתי תלויה בתהליך המדיני. המובילים הכלכליים שבו להתמקד בעסקיהם, כאן ומעבר לים, העיתונות זנחה את גיבוריה, המדינאים קברניטי השלום, ועיתונות כלכלית חדשה מטפחת הערצה לגיבורים החדשים, העשירים ביותר, המשפיעים ביותר, ולאורח חייהם.
סכנה: מדינת בועה
בעלי ההון והמשפיעים החדשים לא מנסים כלל להשפיע על האופק המדיני. קבוצת הלחץ הכלכלית נעלמה ושחררה את רה"מ מחובתו לפעול לקידום השלום. לכאורה הוכח שניתן לשגשג מאחורי גדרות אלקטרוניות ומעצרים ליליים, אבל לכל ברור שזוהי הפוגה זמנית ולא פתרון של קבע.
אף כי המדדים עודם ירוקים בד"כ, שכבות רחבות בציבור כאן - שלא לדבר על אלה שמעבר לגדר - חיות באדום, מודרות ממעגל הנהנים מהשגשוג. האלימות הפנימית גוברת, הסכסוך עם הפלסטינים תקוע והחברה הישראלית המקוטבת מפתחת משבר זהות עמוק.
הערב, בשעת חשבון הנפש, צריכים מובילי הכלכלה לשאול את עצמם לאן פניהם - לכיבוש עוד שווקים בעולם - או שיש להם תפקידים גם כאן, בזירה המדינית. מי שהתנסה בפגעי הבועה הכלכלית צריך לחשוש ממדינת בועה. מול רה"מ שאיש אינו דוחק בו, רק המובילים הכלכליים - מפוכחים ומנוסים יותר - יכולים. די להינתקות. מספיק להתרפק על הימים ההם ולהיאנח "תמיד תהיה לנו קזבלנקה". *