ההומור הלא-מודע של גולדסטוןמילים מכובסות אלה מתייחסות להפגזת דרום ישראל מעזה בשנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה". אך לאילו צעדים מתכוון גולדסטון? האם הוא רומז לכך ש"שלטונות עזה" לא פנו לבג"ץ המקומי בעתירה להוציא צו "לא תעשה" נגד המיליטנטים? או שמא הוא מתכוון לכך שפרקליט מדינת החמאס לא הגיש נגדם כתבי אישום על הפגזת שדרות?
השופט לא מסתפק בנזיפה אחת. הוא סונט בחמאס על נושא נוסף: הם הוציאו להורג עצורים מקרב אנשי הפת"ח. גולדסטון מוצא כי פעולות אלה מהוות פגיעה בזכויות האדם וסטייה מהוראות חוק היסוד הפלסטיני. ושוב, נשאלת השאלה: למה התכוון? האם בית המשפט העליון של החמאס התעלם מהוראות חוק היסוד? והיכן היה היועץ המשפטי לחמאס?
בנוסף לנזיפות אלה, המכוונות לגבי פעולות מסוימות של החמאס, שאינן עולות בקנה אחד עם ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, מפנה גולדסטון גם אצבע מאשימה כלפי הרשות הפלסטינית: "הרשות ממשיכה לפטר מספר רב של עובדים מאנשי החמאס ותומכיו בתירוץ של אי-ציות לרשות הלגיטימית או של העדר אישור בטחוני... פיטורים אלה (של אנשי החמאס), לדעת הוועדה, אינם עולים בקנה אחד עם חובותיה של הרשות הפלסטינית לפי ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם ועל-פי חוק היסוד הפלסטיני".
במילים אחרות: הרשות הפלסטינית מחויבת, לדעת הוועדה, על-פי המשפט ההומניטרי, להעסיק את מי שרוצה לסלקה בכוח, ודרך-אגב גם לרצוח את פעיליה על-ידי שחיטת גרונם של אלה שנפלו בידי החמאס.
זוהי, ללא ספק, התפרצות של הומור בלתי מודע ובלתי נשלט, אך גם הוא מחוויר בהשוואה להאשמה הבאה: גולדסטון, לאחר שהוא מצטט בהרחבה את עיתון "הארץ" ועמותות ישראליות לזכויות אדם, קובע: "... הוועדה קיבלה האשמות לפיהן ישראלים שביקרו את 'עופרת יצוקה' היו נתונים לדיכוי - דיכוי בפועל וניסיונות דיכוי - ושזכויות ההתאגדות וחופש הביטוי שלהם נפגעו עקב כך". במילים אחרות: מי שביקר את המבצע נענש על-ידי ממשלת ישראל, וחופש הביטוי וההתאגדות שלו נפגעו.
ההומור נובע מכך שהראיות על דיכוי זה סופקו על-ידי המדוכאים - דהיינו על-ידי הארגונים הישראליים שפנו לוועדה. כפי שיודע כל ישראלי, ארגונים אלה זוכים לכיסוי תקשורתי רב, כולל ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים.
בשל סיבה עלומה, אין הדו"ח עוסק בשאלה כיצד מתנהגות "הרשויות בעזה" כלפי גילויים דומים של דעות חריגות.
אכן, כותרת המשנה של דו"ח גולדסטון צריכה להיות ביטוי המופיע גם בפואמה של ג'ון מילטון וגם בכותרת ספרו של אלדוס הקסלי: "חסר עיניים בעזה".
בשלב כלשהו בקריאת דו"ח זה, נפסק ההומור. הדו"ח מפרט יותר מ-30 מקרים של מעשים ברוטאליים ורצח אזרחים ללא צורך בטחוני. גם אם יש רק שמץ של אמת בתיאורים אלה, הדבר חייב להדיר שינה מעינינו.
רשויות צה"ל אומרות שכל ההאשמות נבדקו, ופרט למקרה אחד של ביזה, לא הובאו ראיות שיצדיקו הליכים פליליים. גם ארגוני זכויות האדם לא הביאו עדות של ממש לעבירות אלה. עם זאת, לדעת המחבר, בשל חומרת ההאשמות ומספר האזרחים הפלסטינים ההרוגים במבצע, ישראל חייבת לבדוק מחדש מקרים אלה, באמצעות ועדה שבראשה יעמוד שופט, או שופט בדימוס, של בית המשפט העליון.
צעד זה הכרחי, לא בשל הדו"ח המגוחך של גולדסטון - אלא בשל רצוננו, כישראלים, להיות בטוחים כי אין שמץ של אמת בהאשמות חמורות אלה. אסור שאנו נהיה "חסרי עיניים בעזה".
* הכותב הינו מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי, שר החינוך וחבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006).
