לקראת יום הכיפורים, שעבר עלינו לטובה, הרבו העיתונים בבחינת השאלה מי הם החייבים בבקשת סליחה מזולתם. באופן חריג, זו הפעם נשתכחה מהם בהקשר זה "פרשה משפטית", אשר בסיומה דומה שהיה על העיתונאי רביב דרוקר, ועל חברת החדשות של ערוץ 10, לבקש מחילה מן העיתונות עצמה, מן העיתונאים.
מחילה על הזילות בה נהגו דרוקר וחברת החדשות בטענת החיסיון העיתונאי שלא למטרה אשר לשמה הוא נוסד. סליחה על כך שבהתנהלותם זו, הם היו עלולים לפגוע בזכות העומדת לעיתונאים, במקרים המתאימים, שלא לחשוף מקורות עיתונאיים. מחילה על כך שבדרכם זו, הם היו עלולים לפגוע באפשרותם של העיתונאים לקבל, לשם פרסומו, מידע חשוב ממקורות, אשר לא היו מוסרים אותו אלמלא הובטח להם כי זהותם תישמר בסוד.
מן הפרטים הידועים עתה עולה כי את הבקשה, שהגישו דרוקר וחברת החדשות במסגרת תביעת לשון הרע שהגיש נגדם יו"ר ארגון המורים רן ארז, ניתן להשוות לסיפור על הרועה שקרא "זאב זאב". ריבוי של בקשות שכאלה עלול להביא לכך שבתי המשפט יתקשו להבחין בין כאלה הראויות להישמע לבין כאלה המועלות ללא כל צורך או צידוק.
במה המדובר? באוקטובר 2007 פורסם, במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10, כי רן ארז - יו"ר הנהלת ארגון המורים בבתי-הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות - מוביל שביתת מורים גדולה, כחלק מקונספירציה פוליטית שמטרתה להחליף את מי שהיתה אז שרת החינוך, יולי תמיר, בעמי איילון. באותה הכתבה פורסם כי לצורך כך שכנע ארז את המורים כי הם "דפוקים, רעבים ומקופחים", ומששכנעם ממילא לא היה יכול להפסיק את השביתה, גם לו רצה בכך. בכתבו זו דיווח דרוקר כי ארז אמר את הדברים לסמנכ"ל משרד החינוך בפגישה בבית-קפה תל-אביבי.
דברים אלה הובילו לתביעת לשון הרע שהגיש ארז הזועם נגד הכתב דרוקר, נגד חדשות ערוץ 10, נגד גלעד עדין, מנכ"ל חברת החדשות, ונגד אחרים. תביעה זו עודנה מתבררת.
להגנתם העלו דרוקר וחבריו טענת "אמת דיברתי". לגירסתם, המידע הגיע לידיהם מאנשים, ששמעו את השיחה שהתנהלה בבית-הקפה בין ארז לבין סמנכ"ל משרד החינוך.
חיסיון יחסי ולא מוחלט
להוכחת טענת ה"אמת דיברתי" שבפיהם, הם הגישו את תצהיריהם של שני המקורות אשר מהם נודע להם אודות אותה השיחה. אלא שלא היה מדובר בתצהירים רגילים. שמות המצהירים-המקורות ופרטי זהותם הושחרו בהם, באופן שלא היה ניתן לדעת מי המצהירים.
דרוקר וחבריו ביקשו להתיר להם לשמור על האנונימיות של מקורותיהם. לשם כך הם ביקשו כי עדותם תינתן מאחורי פרגוד, וכי תצהיריהם המלאים, ובהם פרטי זהותם, יישמרו בכספת של בית המשפט. החשאיות במיטבה.
בבקשתם זו הם הסתמכו על החיסיון העיתונאי ועל זכותם של המקורות להישאר בעילום-שם.
זה המקום לעצור ולהסביר: החיסיון העיתונאי יציר הפסיקה הוא. הדין מקים חסיונות שונים, מוחלטים או יחסיים, אך חיסיון עיתונאי אינו נזכר בו. ובכל זאת, חיסיון שכזה קיים במחוזותינו. הוא הוכר לראשונה בהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, בעניין שהובא בפניו בידי העיתונאי בן-ציון ציטרין. שמגר קבע שם כי יש לאזן בין הצורך לעשות משפט וצדק, בהיקפם המלא (דבר המחייב עד להעיד כל עדות רלוונטית), לבין הצורך לשמור על הזרימה החופשית של המידע אל העיתונות, שהוא תנאי להגשמתה של חירות הביטוי בכלל ושל חופש העיתונות בפרט. "מצד אחד עומד האינטרס של הציבור בכך שייעשה צדק בריבו של פרט אחד עם רעהו או במחלוקת בין הפרט והרשות; מנגד עומדת הזכות החוקתית לקיומה של חירות מרכזית מבין חירויות היסוד", כך שמגר.
"ההגנה על מקורות המידע, הדרושה לצורך ביצוע התפקיד העיתונאי, לרבות ההגנה על כיבוד יחסי האמון אשר על יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה, היא בגדר אינטרס של הציבור", הוסיף שמגר. אלה הביאו אותו להכיר בחיסיון העיתונאי כחיסיון יחסי ולא מוחלט.
"כיבוד יחסי האמון, אשר על יסודם נמסר מידע תמורת הבטחה שהמקור לא יתגלה" - זה האינטרס עליו השתית שמגר את החיסיון העיתונאי. עוד לפני בחינת התנאים לתחולתו במקרה קונקרטי, יש צורך בכך שהיחסים שבין העיתונאי לבין מוסר המידע, המקור, יהיו כאלה שבמסגרתם הבטיח העיתונאי למקור המידע כי הוא לא יחשוף את זהותו. מילים אחרות: על מנת שעיתונאי יוכל להעלות טענה בדבר חיסיון עיתונאי, עליו להראות, ראש וראשון, כי המקור שלו אינו מעוניין להיחשף, וכי הוא הבטיח לו שזהותו לא תתגלה.
ובחזרה למשפט הדיבה שבין ארז לבין דרוקר וחברת החדשות. בקשת הנתבעים לשמור על אנונימיותם של העדים נדחתה. שלא כפי שפורסם באמצעי תקשורת שונים, דרוקר לא חוייב לחשוף את המקורות שלו. כל שנקבע היה כי ככל שהוא יבקש להעידם, יהיה עליו לחשוף את זהותם. הבחירה נותרה בידיו.
"זאב זאב!", "חיסיון חיסיון!"
ויהי ערב ויהי בוקר, ותצהיריהם של שני המקורות הוגשו לבית המשפט, זו הפעם תוך זיהויים המלא: דניאל דורון ודיאנה זקס. אלה השניים שעל-פי הטענה שמעו את רן ארז אומר לסמנכ"ל משרד החינוך את הדברים, אודותיהם דווח בכתבתו של דרוקר. למקרא עובדה זו עולה הרושם כאילו לאחר שבית המשפט לא התיר את העדתם מאחורי פרגוד, דנו דרוקר והמקורות בדבר, והוא הצליח לשכנעם להסכים להיחשף. הגיוני. לו בכך היה מדובר, ניתן היה לפלוט "ניחא" (אף שאת ניסיון השכנוע היה על דרוקר לבצע עוד לפני שהטריד את בית המשפט בבקשה האמורה, שנדחתה).
אך מתברר כי לא אלה היו פני הדברים. מדברים שצוטטו בעיתונות מפיו של דרוקר עולה כי למקורות לא הובטח מעולם חיסיון מלא, וכי כבר מלכתחילה הם הסכימו להיחשף ולהעיד. לדבריו, הבקשה הוגשה בניסיון למנוע מהם את הטרחה ואת עוגמת-הנפש שבחשיפה.
מילים אחרות: דרוקר וחברת החדשות עשו שימוש נואל בחיסיון העיתונאי מטעמי נוחות בלבד, ושעה שהם ידעו כי הוא כלל אינו עומד במקרה הקונקרטי. לצד זאת, שהם הטריחו לשווא את בית המשפט ואת הצד-שכנגד, הם נהגו זילות בחיסיון העיתונאי שכל-כך יקר ללבם.
בכך הם נקטו זילות בעיתונות ובעיתונאים כולם, אשר החיסיון העיתונאי הוא נר לרגליהם. יכול וכשאלה יטענו בעתיד לחיסיון עיתונאי, ישאל את עצמו בית המשפט האם אין המדובר בעוד קריאה סתמית של "זאב זאב!", שמא "חיסיון חיסיון!".
* הכותב מתמחה בייצוג בעלי דין בתביעות לשון הרע, ואף מלמד דיני לשון הרע במכללת "שערי משפט" בהוד-השרון.