אסף גולדרינג התאבד בתא המעצר - ומיד נשמעה השאלה למה לא שמרו עליו, מדוע לא מנעו זאת ממנו? אבל השאלות הנכונות יותר הן: האם צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי למנוע מאנשים כאלה להתאבד? האם יותר אנושי למנוע מהם להתאבד - או אולי דווקא לאפשר להם זאת?
גולדרינג, כידוע, הואשם כי רצח באכזריות ובקור-רוח מקפיא את בתו נועה כנקמה נגד אשתו בנפרד, ליזה מיכאל. במדינות רבות בעולם עדיין יש עונש מוות על מעשים כאלה, ובכמה מהן גם מיישמים גזרי דין כאלה. אצלנו זה בוטל. עונש המוות נחשב אקט ברוטאלי, וביטולו נחשב אקט של נאורות. לא תמיד זה כך, לפעמים דווקא עושים חסד עם מי שמוצא להורג, אבל באופן עקרוני לעונש המוות אין מקום בחברה מתקדמת - בין השאר, ואולי בעיקר, בגלל החשש מפני טעויות, והיו דברים מעולם.
השאלה במקרים כמו של גולדרינג היא אם צריך לשלול מאנשים הרוצים בכך לגזור על עצמם עונש מוות - ולהוציא את העונש אל הפועל. האם למדינה יש בכלל מעמד בהחלטה כזאת?
אפשר בהחלט להבין שאדם כמו גולדרינג מרגיש שאין טעם לחייו. למה למנוע ממנו לשים להם קץ? האם יותר מוסרי להחזיק אדם בחיים בניגוד לרצונו ולחשוף אותו לסבל ולייסורים נצחיים? האם זה יותר הומני מהוצאה להורג בידי הפושע עצמו?
שירות בתי הסוהר נוהג להתנצל באמירה שאי-אפשר למנוע התאבדות מאדם שבאמת רוצה בכך. אני לא יודע אם זה מדויק, אבל גם אם זה אפשרי - זה לא נחוץ, בטח לא לגבי אלה שבמעשיהם ממילא איבדו צלם אנוש.
שופטי הסחיבה והסריקה
אני לא רוצה לשמוע יותר את הנהי של האחראים על המערכת המשפטית בעניין הסחבת בבתי המשפט. אנחנו רואים כמעט מדי יום שהם עצמם, כלומר השופטים, רובם ככולם, אחראים לכך.
הדוגמה האחרונה היא החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות את שלב העדויות במשפט אולמרט ל... פברואר בשנה הבאה. הבעיה, כמובן, אינה אולמרט המבקש בכל דרך למשוך ולסחוב. הבעיה היא השופטים המוכנים לתת לפרקליטים שישה חודשים בשביל... לסרוק את מעט המסמכים שעדיין לא נמצאים בידיהם. ב-6 חודשים אפשר לסרוק את התנ"ך והקוראן יחד!!!
ואלה שמות השופטים שכך החליטו: ראש ההרכב מוסיה ארד, והשופטים יעקב צבן ומשה סובל. שר המשפטים מתבקש בזאת להתכבד ולרשום הערת אזהרה בתיקיהם האישיים - אם באמת הוא רוצה לעשות משהו בעניין הסחבת.