א.
העומס של החגים השנה זה משהו, אנ'לא עומד בזה. מילא ראש השנה, יום כיפור וסוכות - עם אלה עוד הצלחתי להתמודד, אבל מה אני עושה מחר, השניים באוקטובר, תגידו לי? לא, אל תגידו לי שאתם לא יודעים שמחר הוא יום ההזדהות הבינלאומי עם בעלי החיים במשקים. אני בטוח שאתם מציינים את היום הזה באדיקות, כמעט כמוני. ואיך לא? אחרי הכול, מי אנחנו ומה אנחנו אם לא בעלי חיים ההולכים על שתיים והנוהגים על ארבע במשק הישראלי?
השנה אבקש להקדיש את היום הזה ל-300 החזירים שנספו בשבוע שעבר בשריפה נוראית שאירעה במכלאה ליד שפרעם. יש חשד להצתה, אומרים, אבל אני סקפטי אם אי-פעם תופיע עוד מילה בעיתונות על הפרשה הזו. כל החמורים, התרנגולות, הפרות, הכלבים, החתולים, העזים, הכבשים, התרנגולות, הברווזים והאווזים באשר הם, ואם שכחתי בעל חיים עמו הסליחה - כולנו מרכינים ראש לזכר האחים החזירים שנשרפו חיים לפני שהספיקו להישחט.
אני יודע. חג מוזר הוא יום ההזדהות עם בעלי החיים במשקים. איך אפשר להזדהות עם עז? איזו שותפות גורל יכולה להיות ביני ובין הפרה או האווז? אבל איכשהו, היום הזה דווקא משתלב יופי בין חגי תשרי.
שימו לב: ראש השנה קשור ליחסים בין האדם לאלוהיו, יום כיפור עוסק במישור שבין האדם לחברו, וסוכות הוא חג העוסק ביחס בין האדם לטבע (כמו גם בין האדם להיסטוריה שלו). מה שהיה חסר לנו בפאזל הזה של החגים והמועדים המקיפים את חייו של אדם הוא יום המוקדש ליחס לבעלי החיים האחרים שסביבנו, גם אם את רובם רובנו פוגשים כשהם כבר מתים, מבותרים, מומלחים וארוזים בניילון נצמד. אחרי כל ארוחות החג האלה, חייבים יום אחד שבו אנחנו חושבים גם על האוכל שלנו.
מחר, אם כן, יום ההזדהות עם בעלי החיים במשקים. יש לי מלא אורחים, ועוד לא התחלתי לבשל.
ב.
ממנהגי החג: למצוא איזה בעל חיים אתה במשק הישראלי. סביר להניח שאתה חמור. עובד קשה מדי. לפעמים אתה מנסה לחשוב שאתה שור. גם עובדים קשה, זה נכון, אבל לפחות יש איזה פאסון. לא, צ'כח מזה. אתה חמור.
לפעמים היית רוצה להיות כמו החזירים הגדולים האלה, שרק הולכים ומתנפחים ככל שאתה מתכווץ ואף פעם לא מספיק להם. היית רוצה להיות כמוהם, נכון? ת'אמת? היית מוכן אפילו להתחלף עם הפרות האלה, לא? לעמוד כל היום ולהעלות גירה, אותו סיפור עוד פעם, ועוד פעם. אתה בטח לא כמו התרנגולות האלה שסתם מקרקרות, מה פתאום; אתה - כל מילה שלך זהב טהור.
אתה מסתכל על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. משחקים אותה אבו עלי, אבל הכול זה רק בשביל לקבל ליטוף. אתה מציץ בזעם על החתולים השמנים ששומרים על כל השמנת. נדמה לך שכולם במשק עושים חיים חוץ ממך.
זה כי אתה חמור.
עוד ממנהגי החג: להבין שנכון, אתה אולי חמור והחבר שלך הוא קצת אווז מפוטם וההוא טיפה פרה - אבל זה לא נותן לאף אחד, גם אם הוא מראשי המשק, את הזכות להתייחס אליכם כמו שהוא מתייחס. מנהג חג אחרון: לתכנן מהפכה.
ג.
האמת שזהו יום רציני שאמור להיות מוקדש לסבלן של החיות המסכנות האלה במשקים, לא להקבלות יד חמישית מג'ורג' אורוול. המילה "משק" נשמעת תמיד מתוק ונחמד ופסטורלי, כמו באיזה מין סרט מצויר. במציאות המשק הוא מקום אכזר, מפעל שכל מהותו היא המתה. לא נושא לבדיחות. אנחנו פשוט מסרבים לדעת מה קורה שם. אם נודה בפני עצמנו שאנחנו יודעים לא נוכל להמשיך ככה. אני לא מטיף פה לצמחונות, רק לפני כמה ימים אכלתי סטייק והיה לי טעים. ובכל זאת, סיבוב קצר באינטרנט, ואפשר לראות כמה סבל מיותר נגרם לבעלי החיים.
זה מין כזה יום ליפי הנפש. ולמה מציינים את היום הזה דווקא מחר? כי מחר יציין העולם 140 שנה להולדת יפה הנפש הגדול מכולם, נער הפוסטר של יפי הנפש - גנדי, הנפש הגדולה. יום הולדתו של גנדי הוא גם חג לאומי בהודו והיום הבינלאומי לאי-אלימות על-פי החלטת האו"ם. הלוואי שיואב קרני יכתוב על זה טור.
אשר לי, לא אשכח ללבוש את חולצת הטריקו הצהובה עם הדפס הגנדי שקניתי בגואה. עלתה 5 שקלים ומחזיקה יופי כבר יותר משלוש שנים. לפעמים אני פוסע איתה ברחוב ומולי צועד מישהו בחולצה עם הדפס של צ'ה גווארה, ואם קורה שאני במצב הרוח המתאים נראים לי פתאום שני המהפכנים כאילו הם מברכים זה את זה לשלום במנוד ראש דרך הקונפקציה. מה קורה, קומנדנטה? הכול סבבה, מהטמה. גווארה היה מאוד אוהב את גנדי, אני חושב, אבל גנדי היה מתעב את גווארה, זה ברור.
ד.
לפני כמה שנים קראתי את האוטוביוגרפיה של גנדי, "ניסויי עם האמת", ואני זוכר שקצת נבהלתי. כמה גדול היה הפער בין גנדי המנהיג והפילוסוף וגנדי האיש. אהבה, סובלנות ואי-אלימות? רק בשעות הקבלה, מה שנקרא.
הימנעות מפגיעה בכל יצור חי, בין אם במחשבה או במעשה, הייתה אחד מהסעיפים הבולטים במשנתו ובחייו (באשראם שלו אסר על מאמיניו להרוג אפילו נחשים ועקרבים), אבל אל עצמו התייחס גנדי באכזריות, בכוח, כמעט הייתי אומר בשנאה. כמות הטקסים, העינויים, האיסורים והייסורים שהאיש הזה כפה על עצמו בשמחה ותיעד בכנות ובאובססיביות נרקיסיסטית, כאילו היה תיכוניסטית בסדרת טלוויזיה, השאירה אותי פעור פה. לא הייתה בגופו הצנום ולו עשירית מיליגרם של הומור עצמי.
הוא היה טרחן בלתי נלאה. סגפנותו לא ידעה גבול. הוא היה מכור לה. איש נוקשה, נרגן ועקשן שכמותו. את בני האדם אהב רק מרחוק, ובהכללה. אם אתה רוצה לעזור למישהו, כתב, אסור לך להיות בקשר איתו. כשהוויכוח היה מתלהט, היה שולף את הטיעון שהיה אהוב עליו במיוחד: אם כך, אשבות רעב עד שדעתי תתקבל. בקיצור, לא סחבק. מעצמו ומבני משפחתו מנע תרופות, שלא לדבר על מילים יפות, ולפחות פעם אחת הכה את אשתו. אבי האומה גם היה אב די מחורבן.
ה.
אין בכך כדי להמעיט בערכה של הפילוסופיה שלו או במורשתו, אבל משהו העיב עליהן, ובתחילה היה לי קצת קשר עם הפער הזה. נראה שפשוט הייתי שבוי בקונספציה זעיר בורגנית שמרנית האומרת שצריך להיות אדם טוב ושערכי המשפחה הם הדבר הכי חשוב בחיים.
לא שאין בהם ערך, אבל תארו לכם עולם שבו גנדי היה משקיע את כל מרצו בחינוך ילדיו במקום במלחמה למען חירות ארצו; תארו עולם שבו איינשטיין היה מעדיף לדבר עם האישה על איך היה לה בעבודה במקום לנסח את תורת היחסות; תארו עולם שבו קולומבוס בוחר להישאר בספרד לשחק עם הנכדים במקום לצאת להפליג על סיפון הסנטה מריה; או שבו שפינוזה מוותר על כתיבת האתיקה כדי לטפל בסבתו הסובלת משיגרון, משיגדון, משיטיון ומהתקפי עילפון בכל יום ראשון. הבנתם את העיקרון.
אז משפחה היא לא הדבר הכי חשוב. הילדים של גנדי לא בילו מספיק זמן איכות עם אבא שלהם? אשתו הרגישה שהוא לא מבין אותה? אימא שלו התאכזבה ממנו? בואו לא נטריד בזה את ההיסטוריה. ערכי המשפחה הם עבורנו, האנשים הרגילים, כל אלה שאינם גנדי, שפינוזה או איינשטיין, כל אלה שאינם חברים מן המניין במסדר האנשים הגדולים.
נראה שככה זה צריך להיות. מזל טוב, גנדי ג'י. אתה באמת היית אחד מהגדולים. נכון שהעניין של האי-אלימות עוד לא ממש תפס, אבל אל תכעס אבא'לה. חמורים אנחנו, קולטים לאט. **
הרהור
מה שהיה חסר לנו זה יום המוקדש לבעלי חיים. אחרי כל ארוחות החג האלה, חייבים יום שבו נחשוב על האוכל שלנו
http://dror.notes.co.il